החזרה ליריחו אחרי 2000 שנות גלות – שנות תשל"ד-תשס"ט

עד שנת 1993, פעלה ביריחו ישיבה בראשותו של הרב חנן פורת בצבור גדול. מהסכמי אוסלו, הציבור הלך והתמעט. אז הקמנו את כולל "עטרת אליהו" בבית הכנסת העתיק שלום על ישראל, בראשותו של הרב יצחק גינזבורג, והרב בפועל היה הרב יוסי פלאי מיצהר. גם התלמידים באו מיצהר מדי יום ברכב פרטי, ושני מאבטחים בלבוש אזרחי.

בחשון תשע"א, ערבים שרפו את בית הכנסת אחרי שבתשרי שרפו את קבר יוסף. כך התחילה האינתיפאדה (9/2000). השלטונות לא נתנו ליהודים עוד לבקר בעיר. הקימנו עמותה בשם מורשת ותרבות ביריחו מתוך כוונה לא לעזוב את האזור. קיימנו שעורים, ואירועים במחסומי צה"ל במשך שנה וחצי. הצבא ויתר ונתנו לווי לפעילות וחזרנו לבתי כנסת שלום על ישראל, ולתל יריחו.

התחלנו לקיים שבתות מחוץ למחנה נועם בצד המערבי של יריחו, בקרבת מקום של בית הכנסת נערן. אחרי מאבק עיקש, במשך שנתיים, כולל הקפת הקבוצה במחבלים חמושים, קמה נקודת התיישבות בשם חוות האיקלום, היום מבואות יריחו.

אחרי הגירוש מיריחו, נדדנו עד שהמח"ט דאז נתן לי לשבת בהיאחזות אלישע, מערבית לכביש 90. שם ישבנו 7 חודשים.

גם מהיאחזות אלישע גורשנו, כי צה"ל ידע שהולכים למסור את השטח לערבים. כמחווה, המח"ט סיכם אתי, התיישבות בבית חגלה, בקצה הדרום מזרחי של יריחו, בלב הגילגל המקראית, מול הר נבו, המקום שבו בני ישראל חתמו ברית מילה עם אלוקה בזמן יהושע בן נון.

שם כל המשפחה, עם חברי הילדים, בנינו בתים, קיימנו פעילות ענפה, שיעורים ותפילות. השיגנו מים וחשמל ושתלנו עצים להפריית המדבר. נס ממש.

היום (אדר תש"פ), בית חגלה הוא משק חקלאי פורח, מרכז תיירותי קוסם, נקודת חסות ליריחו וסביבתה, והתיישבות מצטרפת של 11 משפחות בתוספת לאנשי החווה.

עם חתימת הסכמי אוסלו ירדתי ליריחו יחד עם המוני עם ישראל המומה. לא יכולתי לתפוס איך מוסרים חבל ארץ כאשר בכל העולם נלחמים על הארץ. פגשתי את יואל אליצור אמרתי לו: אבל אפשר להמשיך לבוא להתפלל?

הוא ארגן מנייני תפילה פעם פעמיים בשבוע שהיו מסתיימים בתחנת המשטרה. אני ארגנתי פעילות תרבותית- שעורים, נגינה וכו' עם צבור נשים בעיקר. שנה וחצי עמדנו במחסומים.

כשהתחלף האוגדונר הלכתי עם יואל אליצור למשרדו. הוא אמר לנו: כשהתקבלתי לתפקיד עשו לי תדריך בשטח במילים "שני אויבים- הסורים וארנה". סוף כל סוף הצבא הסכים לתת לנו לווי והפעילות המשיכה עם לווי ביריחו. ראיתי שישיבת יריחו מתפוררת והבאתי לשם את תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג שהיו מגיעים מיצהר.

הדבר גרם לכעס ומרירות מצד חנן פורת ומנהלו נחי אייל אבל עם הזמן זה חלף. הישיבה התקיימה שש שנים. באיזשהו שלב חנן פורת ביקש שנתאחד שתי העמותות אך לא הסכמתי למרות בקשתו של יואל אליצור ועוד.

הבאתי צבור והיתה פעילות ביריחו.

פעם יואל אליצור החליט ללא ידיעתי, לעשות שבת ביריחו. הוא אירגן קבוצה של 30 חבר'ה, שכר בית מלון בדרומה של העיר, כשהאנשים מתלבשים כאנשי מערב ודברו רק אנגלית. הם הגיעו ביום ששי ברכבים פרטיים קודם ל"שלום על ישראל", השאירו שם אוכל ונסעו לבית מלון.

הם קבלו את השבת שם בשמחה ולמחרת צעדו צפונית לבית הכנסת.

להפתעת כולם לוו אותם שתי הצבאות משני הצדדים. הם הגיעו לבית הכנסת וחגגו שבת בהתרוממות רוח עד למוצאי שבת. במוצאי שבת חזרו לבית המלון והביתה. לאחר חודש רצו לחזור על התרגיל ואז סיימוהו בבית המעצר.

בפגישה של יואל אליצור עם האלוף הוא ביקש שבתות ביריחו והוא הסכים לאפשר לו שהיה בשבתות במחנה נועם בגבול המערבי של יריחו אשר התרוקן לבינתיים.

השלב השני – השהות במחנה נועם, אירועים בבית הכנסת, מעבר להאחזות אלישע וקבלת האישור לשהות בבית חוגלה

אני הכנתי את השבתות מבחינת תשתיות ויואל דאג לאנשים ואוכל.

בהתחלה שכרנו את המסעדה ליד בית הכנסת נערן ליד אמת המים של עין דיוק - המעיין המערבי של יריחו. אזור מקסים.

פעם באו ערבים עם נשקים והקיפו אותנו בזמן סעודה שלישית. המשכנו לשיר בלי לזוז עד שהופיעו חיילי צהל ואלה התחבקו אתם. המשכנו לקיים את השבתות בכניסה לבסיס בעמל רב. שכנעתי את "אמנה" להשקיע בנו. והם הסכימו בתנאי שנבלה כל שבת. שנתיים תמימות עשיתי שם שבתות עם בני משפחתי- חמישה ילדים שיח' ובעלי ב"ה עד שחטיבת ההתישבות הסכימה להקצות לי קרקע דרך מועצת הבקעה.

עברנו תנאים קשים עם הילדים הקטנטנים.

פעם הרוחות העזות – זה היה בחג השבועות - הפכו את מחנה האוהלים ואנחנו עם הילדים בידיים ברחנו למבני המחנה להציל את נפשנו.

כל שבת היינו אוכלים וישנים במחנה האוהלים עם הגנרטור והעוקב מים והיינו צועדים 10 דקות לבית הכנסת נערן שם הגברים היו טובלים במעיין עין דייווק, מתפללים ושבים. בעלי היה דורש דרשות קשורות ליריחו והייתה אווירה מקסימה של עשייה עם אהבה וברכה.

כשקבלנו קרקע החבר'ה רצו לנהל את עצמם באופן עצמאי ואני המשכתי את הפעילות בארמונות החשמונאים ביריחו. פעלתי שוב בקרב המוסדות והחלטנו להקים שם התישבות. פרופסור אהוד נצר שניהל את החפירות שם מימים ימימה, סמך עלי שאני אציל אותם ואני סמכתי עליו שיקים את התיישבות.

ישיבת יריחו החליטו לצאת בטלמרקטינג על יריחו על סמך הפעילות שלנו. בתמורה לכך הם הסכימו לשלם את הוצאות החזקת הישיבה ב"שלום על ישראל'.

ניהלנו אירועים, מחזות, הרצאות עם טובי הרבנים שראו לעצמם כבוד להגיע לעיר המקודשת, במקום שנאמר ליהושע: של נעליך המקום הזה קדוש הוא".

האומנים נתנו הופעות בפני הצבור בארמונות החשמונאים, תל יריחו, נערן, שלום על ישראל. צדיק אחד ז"ל תרם ספר תורה לבית הכנסת בתנאי שיקראו בו רק על הפסיפס. בבית הכנסת זכינו לקומה נוספת שנבנתה ע"י המנהל בזכותו של חנן פורת, קומה של בית המדרש.

היהודי היה מגיע מדי בוקר מחברון חופר בקיר, מכניס שם כספת ופרוכת וסולם חבלים כדי לרדת מן הקומה העליונה לקרקע.

פעם שהישיבה לא הגיעה הצבא נכנס זרק את הספר והפרוכת ואטם את הקיר. הספר היה תמיד בכספת בקומת קרקע. לכן בשרפה שהיתה בשנת תשס"א בסוכות הספר לא נפגע.

השתדלתי להביא את המינהל האזרחי כך שידבר עם המנהלת הערבית שתתן לנו רשות לפתח את בית הכנסת בנערן אך שתי היוזמות בארמונות החשמונאים ובית הכנסת בנערן נתקעו בגלל השרפה בשנת תשס"א. מאז לא נתנו ליהודים לחזור ליריחו.

במחנה "נועם" התיישב דורון אלוש והתחתן תוך אותה שנה, יואל אליצור לווה אותם וזה התקדם לאט. אני עם חוגי הנשים שלי נדדתי וחפשתי מקום חילופי להמשיך את הפעילות ביריחו ובסופו התיישבנו בהאחזות אלישע במשך שבעה חודשים.

באותה שנה היאחזות אלישע המלאה חקלאות ובבעלי חיים נהרסה והפכה לבסיס צבאי של תותחנים. שהינו שם כל עוד אותו מח"ט כיהן שם. המשכנו את הלימודים התפילות והארועים. היה שם אירוע חשוב באותו פסח בהשתתפות אפי איתם, עם הצגה של מחזה ונגינה .

אחרי זה הייתי בחוץ. עמדתי מחוץ למחנה חודשיים, בתוך הרכב, לבד עם בני או בחורים אחרים והמשכתי לארגן פעילות מסביב, עד שהגיע המח"ט החדש. הוא לקח אותי ברכב ונתן לי את השטח סמוך למחנה מול נבו. זה היה ר"ח אב תשס"א.

השלב השלישי – הקמת בית חוגלה

לאחר השיחה עם המח"ט והאישור לקבלת השטח סמוך למחנה, הייתי מאושרת. אמרתי לו נעמיד אוהל, עוקב מים וגנרטור, הוא הסכים ונפרדנו. שכנעתי את אמנה לתמוך בנו והעמדנו בסיס מתכת בצפוי בד טוב. בר"ח אלול המבנה היה מוכן. כל הנציגים של המינהל הגיעו וגם המח"ט כשכולם צועקים: מי נתן לך שטח? ממתי המח"ט נותן שטח?" אז הבנתי שזו היתה בדיחה.

"תפסיקי" צעק המח"ט, אך רונן שבנה לא הפסיק עד שגמר. "עוד שעתיים אני גומר". השבתי כן והמשיך, כן והמשיך...

המועצה התנגדה, לא היו מים. הקבוץ הקרוב קרא למשטרה כשהלכתי לבקש מים. הבאנו מים במשאיות ממצפה יריחו. מצפה יריחו נתנו את המים חינם. לא רצו לעזור אך הקב"ה עזר. באותו ר"ח אלול ביקר מפקח מטעם משרד החינוך, ראה את ההתרחשות המוזרה ואישר הקמת המדרשה.

השכן הכומר נתן לי מים זורמים ממעיין חגלה, חשמל וטלפון. המורים שלימדו במדרשה הצטמצמו לחגי בן ארצי שמלווה אותנו כבר שש שנים. חגי מצא קשר והשראה למשה רבנו אשר מולנו וראה את כל הארץ כאן. אנו מקבלים השראה ישירות מכח מבטו . ראיתי תמיד את הקב"ה כשותף פעיל בעשייה. בשנתיים הראשונות של בית חגלה בעלי, חברו חיים אודם ויואל אליצור התפללו במקום. כיום קבוצה מהישיבה ממצפה יריחו באים פעם בשבוע להתפלל אצלנו באופן קבוע.

ומהנעשה בשאר האיזור

"ישיבת יריחו" הקימה כולל במבואות יריחו בלימוד ירושלמי דווקא והוציאו כרך אחד. הישוב מבואות יריחו מונה היום 21 משפחות ואף הספיקו לחנוך בו מקווה טהרה. לפני שנתיים הצטרף לאזור מחנה שלח שפונה מחייליו, צעיר בשם עומר ואשתו נעמי. שם נולד להם צאצא. הם הקימו חווה לתפארת עם בני נוער.

ואצלינו השבוע אנו מקימים מבנה בע"ה.

בעזרת ה' נעלה ונצליח וניישב את יריחו ואת כל הארץ בקדושה.

---

היה היה...

סיפורים על חלוצי יריחו