עד שנת 1993, פעלה ביריחו ישיבה בראשותו של הרב חנן פורת בציבור גדול. מהסכמי אוסלו, הציבור הלך והתמעט. אז הקמנו את כולל "עטרת אליהו" בבית הכנסת העתיק שלום על ישראל, בראשותו של הרב יצחק גינזבורג, והרב בפועל היה הרב יוסי פלאי מיצהר. גם התלמידים באו מיצהר מדי יום ברכב פרטי, ושני מאבטחים בלבוש אזרחי.
בחשון תשע"א, ערבים שרפו את בית הכנסת אחרי שבתשרי שרפו את קבר יוסף. כך התחילה האינתיפאדה (9/2000). השלטונות לא נתנו ליהודים עוד לבקר בעיר. הקימנו עמותה בשם מורשת ותרבות ביריחו מתוך כוונה לא לעזוב את האזור. קיימנו שעורים, ואירועים במחסומי צה"ל במשך שנה וחצי. הצבא ויתר ונתנו לווי לפעילות וחזרנו לבתי כנסת שלום על ישראל, ולתל יריחו.
התחלנו לקיים שבתות מחוץ למחנה נועם בצד המערבי של יריחו, בקרבת מקום של בית הכנסת נערן. אחרי מאבק עיקש, במשך שנתיים, כולל הקפת הקבוצה במחבלים חמושים, קמה נקודת התיישבות בשם חוות האיקלום, היום מבואות יריחו.
אחרי הגירוש מיריחו, נדדנו עד שהמח"ט דאז נתן לי לשבת בהיאחזות אלישע, מערבית לכביש 90. שם ישבנו 7 חודשים.
גם מהיאחזות אלישע גורשנו, כי צה"ל ידע שהולכים למסור את השטח לערבים. כמחווה, המח"ט סיכם אתי, התיישבות בבית חגלה, בקצה הדרום מזרחי של יריחו, בלב הגילגל המקראית, מול הר נבו, המקום שבו בני ישראל חתמו ברית מילה עם אלוקה בזמן יהושע בן נון.
שם כל המשפחה, עם חברי הילדים, בנינו בתים, קיימנו פעילות ענפה, שיעורים ותפילות. השיגנו מים וחשמל ושתלנו עצים להפריית המדבר. נס ממש.
היום (אדר תש"פ), בית חגלה הוא משק חקלאי פורח, מרכז תיירותי קוסם, נקודת חסות ליריחו וסביבתה, והתיישבות מצטרפת של 11 משפחות בתוספת לאנשי החווה.