תערוכת צילום של ארנה קובוס

ביום רביעי, י אלול, 03/09/2025 נפתחה התערוכה של ארנה קובוס בבית אורי צבי גרינברג בירושלים.

במהלך הערב, התקיים רב-שיח על האומנות בישראל, עם ארנה קובוס והצייר ארתור יעקובוב.

אחר-כך הוקרן הסרט "אש יוקדת ביריחו" של חגית אש הרשטיק.

התערוכה מתקיימת בגלריה גאולה, רח' יפו 34, ירושלים, ותימשך עד יום שלישי י טבת, 30/12/2025.

אוצרים: אלחי סלומון, עמר בן־צבי

ענף עץ תמר, יחיד, ירוק, מסולסל, מונח בחלל גלריה, תובע את מקומו. הענף הוא עדות חיה למקום בו נמצאת היום ארנה קובוס. אך מסלולה, ומסלול התערוכה, מתחיל לפני יותר מחמשים שנה. תערוכה זו היא תצוגה משמעותית ראשונה מארכיון הצילומים של קובוס, שכמעט ולא הוצג בעבר ולא זכה עד כה למחקר מעמיק.

ארנה נולדה בסלוניקי, יוון בשנת תש"ח (1948), למרדכי ואסתר נחמיאס. ביתם לא ניהל אורח חיים דתי, אך היה ציוני מאוד, והיא עלתה לישראל בגפה ב-1966. למדה פילוסופיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנים אלה החלה לגלות עניין בצילום. היא היתה אוטודידקטית, ולמדה "בהתכתבות" מהצלמים האמריקאים אדוארד ווסטון ואהרן סיסקינד; הדריכה באגף הנוער במוזאון ישראל בירושלים, ולימדה צילום צבע בהדסה. ב-1974 אף הציגה תערוכה בבית האמנים בירושלים. קובוס החלה בתהליך חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שהואץ לאחר תאונת דרכים שעברה. אז ויתרה על תוכניות ללמוד צילום בארה"ב, ובסוף שנות ה-70 הצטרפה ליישוב הצעיר עפרה, שם נישאה ליוסף קובוס ונולדו חמשת ילדיהם.

גוף עבודותיה נדיר בנוף הצילום והאמנות הישראלים. במרכז התערוכה תיעוד עפרה שבחבל בנימין, ומבט פנימי ייחודי אל תוך קהילתה. עפרה, שהוקם בשנת 1975 על ידי אנשי "גוש אמונים", היה כפי שכינה אותו אורי אליצור ז"ל היישוב הראשון "בין ירושלים לעפולה". בצילומים נראה הנוף המקומי בשנות ה-70 וה-80, רגעים מחיי ההתיישבות, ואנשיה, שנראו בעיני קובוס "מעל העולם הזה". ניכרת בצילומים הילה של חלוציות – הנכונות להתחיל מאפס בלב ההר השומם,תוך התגברות על תנאי טבע קשים ואיומים ביטחוניים. הצילום היה עבורה ביטוי פיזי לאמונה ו"תירוץ, לספר סיפור (…) להתפעל מאת השם והבריאה". בעפרה הייתה ממקימי הגלריה המקומית לאמנות, מתוך רצון "לחבר את האמנים והרבנים"; אך לאחר הקמת משפחתה חדלה לצלם. הצילום מבחינת קובוס היה בתגובה לחוויות חייה – "בעירה פנימית" שליוותה את המפעל ההתיישבותי, אשר היה ללב עולמה.

בתגובה להסכמי אוסלו הפנתה קובוס את כל מרצה אל יריחו – עיר התמרים – "סוֹגָרָהּ של ארץ ישראל" (תנחומא בהעלותך). בקפיצה נחשונית העתיקה את מושבה לשם, והובילה מאבק לשמירת הנוכחות היהודית בעיר וסביבותיה ולהגנה על הגישה לבית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל'. קובוס יזמה והקימה את בית חגלה (2001) וסייעה בהקמת מבואות יריחו (2002). התנגדותה לרעיון 'עזה ויריחו תחילה' מהדהדת גם כיום – 20 שנה לאחר הגירוש מגוש קטיף וכמעט שנתיים אחרי האסון בחבל עזה ופרוץ המלחמה שעוד לא תמה.

צילום ההתיישבות הציונית בארץ ישראל

בראשית המאה ה־20 שכרו המוסדות הלאומיים – כמו קק"ל, קרן היסוד והסוכנות היהודית – צלמים במטרה לתמוך בבניית דימוי היהודי החדש. על יעקב בן־דב, זולטן קלוגר, יוסף שוויג ואברהם מלבסקי הוטל לעצב נרטיב מוקפד של אחדות פטריוטית, אתוס של גבורה והקרבה עצמית. בדומה לצילום המגוייס הסובייטי למשל, הביטוי החזותי שיקף את האידיאלים ואף תרם לבנייתם. הצילום הארצישראלי הדגיש את גאולת האדמה – הקמת המושבות והערים העבריות, אהלי הקיבוצים ויישובי 'חומה ומגדל', שסימנו את גבולות המדינה שבדרך. כיבוש הספר הוצג כאפוס הירואי והצילומים הופצו כאמצעי תעמולה. מקום מיוחד הוקדש לעבודת הכפיים העברית – שמירה, חקלאות, ייעור וייבוש ביצות, חציבה וסלילת כבישים. ברב המקרים הוצגו קבוצות אנשים – הקולקטיב – לצד האדם הבודד, ה"צבר", שהוא "מגש הכסף" – כלוחם וחקלאי של אומה מתחדשת.

קולות אחרים החלו להישמע לאחר קום המדינה ונקודת מפנה משמעותית מתבטאת בעבודות צלמי "דור הביניים" כמו מיכה בר-עם ודוד רובינגר. הם תיעדו מקרוב את מלחמות ישראל והתיישבותה, אך צילומיהם החלו חורגים מהתיעודי אל האמנותי, ויותר מכך – האישי. בני דור זה תיעדו מבחינתם את ישראל המשתנה – לא רק ניצחונות ובנייה, אלא גם מורכבות וביקורת מתפתחת כלפי המפעל הציוני. נרטיב חזותי ביקורתי, ששבר את הקו החלוצי-אידיאלי המסורתי, החל להתגבש ביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים ובשנות ה־80, עם התחזקות הצילום העיתונאי והאמנותי בישראל. אלכס ליבק, מיקי קרצמן, עודד ידעיה ושמחה שירמן הציגו ביטויים ויזואליים של מפח נפש, כעס ואף התנגדות חריפה למהלכי המדינה. הדימוי, שתמיד שימש ככלי פוליטי, הפך לעיתים לאמצעי עימות עם מדיניות ישראל.

אור ואבק: חלוצה על ההר עם מצלמה

למרות תמיכה ואף הטלת משימת ההתיישבות על ידי המדינה, דימוי המתנחל נוצר ונוצק, בעיקר בחוגי התקשורת והאמנות הממסדיים, מתוך תפישה של התנגדות וביקורת חריפה. דימויים כמו אלו שבתערוכה – המזכירים במידה לא מבוטלת את הקיבוצניק החלוץ טרום קום המדינה – כמעט ואינם נוכחים בשיח האמנותי הקאנוני בישראל. נמצא בעיקר העלמה או הדחקה מכוונת מהספרה הוויזואלית הציבורית, ובמקרים אחרים אף דמוניזציה ודה-הומניזציה. הצגת מתיישבי ההר כפרטים או קהילה נדירה עד לא קיימת. ברוב המקרים, המבט הציבורי מצטמצם לסטריאוטיפים או פולמוסים – דימויים שטוחים בהם התמקדות בקולקטיב, הצגת קהל אלים לכאורה או קבוצת בתים מרוחקת על ראש גבעה. ובכך, נמנעו פיתוח הזדהות ואמפתיה.

קשה להקיף כאן תהליכי עומק שעברו ועוברים על החברה הישראלית בהקשר זה ואת התמורות המשמעותיות ביחס למתיישבים ולדימוי שלהם. נדגיש כי במשך שנים לא התקיים דיאלוג משמעותי במסגרת השיח התרבותי. בעשורים האחרונים החל תהליך הדרגתי אך מתגבר של שינוי והשתלבות אקטיבית בשיח האמנותי, אשר הרחיב והעמיק את הייצוגים השונים. חשוב לציין גם את הייחודיות בפרספקטיבה של קובוס שהיא מביאה כצלמת – אישה שפעלה בשנות ה־70 וה־80, מתוך חברה דתית, שמרנית, אמונית. הצילומים של קובוס הם כעין תשלילים שלא פותחו עד כה – הם היו קיימים, שמרו מציאות, אך לא הוצגו לקהל.

חשיפה רחבה

קובוס לא הייתה צלמת נייטרלית, אך גם לא מגוייסת מטעם, לא היתה לה מטרה תעמולתית או ממסדית. היא פעלה בצו אמונה פנימית בגאולה המתגלמת במפעל ההתיישבות. בעינייה, המצלמה היא כלי מאבק – כמעדר לשתילה או קולמוס לכתיבת מנשר. כל תמונה היא הצהרת נוכחות: אנו כאן, על האדמה הזו – חיים, עובדים ומתפללים. צילומיה חושפים אידיאולוגיה ברורה, הנובעת מהמצולמים עצמם – מאורח חייהם, תפיסת עולמם והמעשה האנושי והיומיומי שלהם.

קובוס חשבה במובנים של מהפיכה, כשהיא תוהה כבר אז מדוע אין אמנות בהתיישבות. בנוסף להקמת הגלריה בעפרה, יצרה מקבץ עבודות אלגוריות, שצולמו בסטודיו ובטבע. בעבודות אלה הציגה את דמות "בת המלך – גאולת הארץ". בצילומים מופיעות נערות ונשים, לא אחת לבושות לבן, המחפשות או "נכספות לאור", באות במגע עם הארץ. "בת המלך" אשר "למרות עזותה היא צנועה" ניצבת אצל סלעים ועצים, כסמל לזיקה העמוקה לקרקע ולבשורת הגאולה. בפואטיקה צילומית היא מתארת את חלוצי ההר בתוך מבני תעשייה צנועים לצד מרחבים פתוחים, ילדים המשחקים בין קרוואנים, אישה תולה כבסים ולימוד תורה בקהילה. חלק משמעותי בעבודתה מוקדש לדיוקנאות אנשי הקהילה הקרובה והשותפים לאמונה – נשים שכנות, חתן ביום חתונתו, משפחה מתחבקת, לצד מפגינים, שובתי רעב ומנהיגים פוליטיים.

כעת, כשהם מוצגים בגלריה גאולה בלב ירושלים, מאפשרים לנו הצילומים להפוך את הנגטיב לחיובי. הם מזכירים לנו שתהליך הפיתוח של ההיסטוריה עדיין בעיצומו, ודרכם אנו חווים הוד חזון חלוצי, פואטיקה ופרגמטיקה של ההתיישבות הישראלית החדשה.

התערוכה מוצגת במלאת יובל שנים לעפרה. קובוס הציגה תערוכה מצילומיה בפעם האחרונה, לפני מחצית היובל, בגלריה בעפרה. כעת, במרחק הזמן ובחשיפה רחבה, צילומייה שבים ונקראים מחדש. כך מתחברים יחד – עפרה ויריחו, ההר והבקעה, הסלע ועץ התמר, הקונקרטי והסימבולי, האישי והלאומי. אנו נעים מ"הורה היאחזות" של ראשית המעשה הציוני, אל "הורה הר" בהתיישבות החדשה, בגבעה ובחווה. אולי יותר מכול חושפים צילומיה את הפער בין הנראה לעין לבין מה שנשמר בסתר – בזיכרון, באמונה ובפריים שלא פותח עד כה.

מקור המאמר