מחקר ארכיאולוגי – ארמונות החשמונאים והורדוס, במוצא ואדי קלט, ביריחו

פרקי הזמן בהם שהו אלכסנדר ינאי, בני משפחתו וידידיו, ביריחו — מדי חורף בחורף ואף בעונות המעבר — היו בוודאי ארוכים למדיי. הארמון המפואר, לרבות ברכות השחייה והגנים שהקיפו אותו מכל עבר היו מקור להנאה ואולי אף לגאווה; מקום המתאים לא רק כדי לעבור ביתר קלות את תקופת החורף אלא גם אתר בילוי. הקרבה הרבה לירושלים חזרה והצדיקה את יזמתו של יוחנן הורקנוס הראשון, אביו של אלכסנדר ינאי, להקים ארמון חורף בגזרה זו של בקעת יריחו. המרחק הקצר מעיר הבירה אִפשר שימוש תכוף יחסית בארמון. ההחלטה לצאת לנופש ביריחו, לבילוי הכולל גם שחייה ורחצה, לא חייבה שינוי של ממש בסדר היום המלכותי. ולהפך, ניתן היה בוודאי לשהות תקופה ארוכה ביריחו ולהמשיך לנהל מכאן את ענייני הממלכה, בעזרת שליחים, לחלופין "פקידים". האחרונים, כך ניתן להניח, היו באים במיוחד מירושלים לפגישות ולדיונים. יתרה מזאת, רבים מתושביה האמידים של ירושלים, שמנה וסלתה, ישבו ממילא אף הם ביריחו מדי חורף בחורף ולמשך תקופות ארוכות.

האווירה הפסטורלית ביריחו נקטעה בעקבות סדרה של משברים מדיניים וצבאיים שאלכסנדר ינאי היה מעורב בהם. דומה כי המלך לא יכול היה להמשיך ליהנות בשלווה מארמון החורף שכה אהב. אך ינאי לא אמר נואש. הפתרון לבעיה שנתעוררה היה לכאורה פשוט: הקמת מבצר בתחום ארמון החורף, אולם המציאות הייתה שונה. בדיוננו בסוגיה זו יש להביא בחשבון כי מכלול הארמון היה מוקף גנים עתירי עצים ושיחים, וברבים מהם גידלו את שיחי האפרסמון והצורי. דרך גנים אלו ניתן היה ל"הסתנן" עד קרוב אל הארמון מבלי להיראות, במיוחד בשעות הלילה. לפיכך גורמים עוינים עשויים היו להגיע בנקל, בחסות החשכה, עד קרבת הארמון ולפגוע במלך ובבני לווייתו. אמנם במרחק קטן יחסית מן הארמון מצויים היו שניים או שלושה מבצרים שאליהם יכול היה אלכסנדר ינאי להימלט בכל רגע. אולם דומה כי רצונו העז של המלך היה לשהות ככל האפשר סמוך אל ברכות השחייה. אחרי הכל, הייתה זו ה"אטרקציה" העיקרית בארמון החורף, ובפיתוחן השקיע המלך מאמצים רבים. אמנם הפתרון לבעיה חִייב השקעה כספית של ממש, וכפי שנראה מיד אף היה מכאיב, אך אין ספק כי ענה על הסכנות שארבו למלך ועל דאגותיו בעת מצוקתו.

הפתרון שבחר אלכסנדר ינאי היה הקמת ארמון מבוצר בסמוך לברכות השחייה. הארמון החדש נבנה על גבי הארמון הקיים והוקף חפיר. מכלול הארמון הישן היה מצוי באזור רחב ידיים אשר אִפשר הוספה של אגף נוסף, מבוצר, להגנה על המלך בעתות צרה, זאת בלי לפגוע בארמון הישן. ואף על פי כן בחר המלך לבנות את ארמונו החדש על גבי הארמון הישן. יש להביא בחשבון כי השטח שסבב את הארמון היה מעובד כולו באינטנסיביות, והמלך העדיף כנראה פגיעה בארמון על פגיעה בחלקת שיחי אפרסמון שערכה לא יסולא בפז.

אין לנו גם ספק שארמון מבוצר זה לא נועד לשמש מבצר במובן המסורתי של המילה. מבצרים של ממש מוקמו, כפי שציינו לעיל, סמוך לאחוזה, באתרים המתאימים לכך. המבצר שנבנה בתוך ארמון החורף, על כן, נועד לדעתנו למטרה אחת בלבד: להבטיח כי המלך יוכל, בעת שהותו ביריחו לנום על משכבו בשלווה, פשוטו כמשמעו. בהיותו מוגבה מעל סביבתו ומוקף חפיר, יכול אפילו קומץ קטן של שומרים להגן על השוהים בארמון ולמנוע אף מחבורה גדולה של פורעים להתנכל להם. הביצורים שהוקמו נתנו לתושבי הארמון, בעת צרה, שהות מספקת להזעיק עזרה מן המבצרים הסמוכים, שחלקם אף מצוי בטווח שמיעה מן הארמון. * *

בפועל לא שרד דבר מן הבניין שעמד על ראש התל המלאכותי. חלקו של הבניין שהיה בנוי בלבני בוץ נהרס על ידי סחף (ארוזיה). חלקיו האחרים שהיו בנויים אבן נשדדו (בדומה למרבית המגדל שניצב בפינתו הדרומית-המערבית של הבניין). את דמותו של הארמון המבוצר שניצב בראש התל המלאכותי נוכל רק לשער; זאת על סמך מערך היסודות וכמה הנחות יסוד. גם התמונה של היסודות עדיין איננה שלמה, ורק חפירות נוספות, כך ניתן לקוות, ישלימו אותה.

במרכז התל חשפו קלסו וברמקי ריבוע של קירות אבן שממדיו 11X11 מ'. במקביל לקירות הריבוע נחשפו מדרומו וממזרחו קירות אבן, וממערב לו נחשף קיר לבנים עבה השייך לארמון הראשון. ניתן להניח כי קיר מקביל נוסף היה מצפון. להערכתנו שימשו הריבוע שבמרכז התל והקירות שמסביבו, יסודות לחצר פריסטילית שניצבה במרכז הבניין והייתה מקור האור והאוויר העיקריים שלו. היותו של בניין זה מבצר, מנעה בוודאי קריעת פתחים גדולים בקירותיו החיצוניים.

שלא כמו מרכז הבניין שהיה ריבוע מדויק הרי חלקו החיצוני, אם נתבונן במערך יסודותיו, נעדר צורה גאומטרית מוגדרת. ניתן להצביע על אלמנטים שבלטו מתוכו כלפי מערב, צפון ודרום ואשר ככל הנראה שימשו מגדלים. זאת נוסף על המגדל המצוי בפינה הדרומית-המערבית של הבניין אשר קירותיו עובו עתה בפעם השנייה. יש להניח כי מגדל פינתי זה הוגבה בשלב זה מחדש, והיה למבנה הגבוה ביותר בארמון המבוצר. הכניסה אל הארמון המוגבה הייתה מכיוון צפון-מזרח, מתוך מכלול ברכות השחייה. ברוחב של כ6- מ' מהכניסה לא היה חפיר ונשארה רצועה של קרקע, דמוית גשר, שדרכה עברו אל הבניין. מעבר ל"גשר", במעלה התל המלאכותי, ניתן לשחזר גרם מדרגות שנמשך עד הארמון שניצב במרומי התל המלאכותי. מערך הקירות בצד המזרחי מרמז על מקום הכניסה אל הבניין, אך זו הנחה בלבד. סביר גם להניח כי על גבי ה"גשר" או בסמוך אליו היה מבנה שישבו בו שומרים דרך קבע.

החפיר עצמו נחפר לעומק של כ-7 מ' אל תוך הקרקע, אך זאת לאורך רצועה צרה בלבד. כלפי חוץ הייתה דופן החפיר ניצבת, מבסיס החפיר, ואילו מתחתית הדופן הניצבת וכלפי התל המלאכותי, עלה שיפוע שהתלכד עם שיפועיו של התל. חלקו התחתון של המדרון שנוצר כאן היה חפור אל תוך הקרקע הטבעית (בפועל, החפיר), ואילו חלקו העליון נבנה משפכים (בפועל, דפנות התל המלאכותי). הדופן החיצונית של החפיר דופנה בעזרת קיר אבנים שהונחו בנדבכים. עוביו של הקיר היה 1.0 מ', והוא נבנה באבני שדה שביניהן שולבו גם אבני גזית אשר ככל הנראה היו בשימוש משני. להערכתנו התרומם הקיר עוד כ-3 מ' מעל למפלס פני הקרקע שקדם להקמת החפיר. גובהו המרבי של הקיר היה, על כן, כ-10 מ'. החפיר עם הקיר הסובב שימשו מכשול ראשון בפני אנשים שלא היו רצויים בארמון. מי מביניהם שעלה על ראש הקיר, ניצב בפני מכשול שגובהו היה, כאמור לעיל, כ-10 מ' — "תהום" שלא בנקל ניתן להתגבר עליה. מי שלמרות הכל הצליח להתגבר על המכשול הראשון ניצב עתה בפני חלקלקה שהתרוממה בשיפוע עד לארמון המבוצר עצמו, הפרש גבהים של כ15- מ'. המכשול האחרון שעמד בפני כל מי שעשוי היה לנסות להתפרץ אל הארמון המבוצר היו חומות ומגדלים, שהקיפו את הבניין. הקיר הסובב, החפיר, החלקלקה והארמון המבוצר שבראש התל — כל אלו נתנו למגינים את העדיפות הניכרת על כל קבוצת אנשים עוינת.

האלמנט היחיד ששרד על גבי מדרון התל או ראשו, מלבד יסודות, היה מערכת שהעלתה מים אל ראש התל בעזרת צינור לחץ (סיפון). מערכת זו תחילתה כ-400 מ' ממערב לארמון, בנקודת המפגש של אמת הקלט ואמת הנערן, סמוך מאוד לנקודה שבה החל צינור המים שהזין את הארמון בשלב קיומו הראשון. מתוך ברכת שקיעה קטנה, שקיבלה מים מכל אחת משתי האמות (על פי הצורך), נמשך צינור חרס שהיה צמוד לכל אורך הדרך אל אמת הנערן. ניתן להניח כי כשהגיע תוואי הצינור עד הקיר שהקיף את החפיר, נבנה קטע אנכי שלו עד קרקעית החפיר ומכאן המשיך הצינור, בעלייה תלולה, אל ראש התל. מה שנותר לפלטה בכל אזור החפיר הוא קטע של צמד צינורות שהיו מונחים על גבי החלקלקה, זה בצד זה, כשהם מכוסים בשכבת מגן של אבני שדה מלוכדות בטיט על בסיס סיד. לכל אורכה של הדרך היה רק צינור אחד, ודומה כי החלוקה לשני צינורות מקבילים הייתה אך ורק באזור החפיר ונבעה מן הרצון למנוע לחץ גדול מדיי בתוך הצינור, בקטע זה. נציין כי עד כה לא נתגלה על ראש התל כל מתקן, כמו ברכה או בור מים. מערכת הסיפון, מכל מקום, אפשרה קיום מתקני רחצה בתוך הארמון המבוצר המוגבה, וכבר עמדנו בפרק הראשון על מקומם הנכבד של מתקני הרחצה והטוהרה בחיי הארמון. עדות עקיפה נוספת לפארו של הבניין הם שברי עיטורי פרסקו שחשפנו על מדרונות התל. נוסף על כך נחשפו שברים רבים בעת החפירה, ומקום גילוים משייך אותם לארמון הקבור ולא לארמון המבוצר.

בניינו של הארמון המבוצר בלב אזור הנופש גרם כמה קשיים שעליהם היה על הבנאים להתגבר. מצפון לארמון נחתך קו אספקת המים הראשי, אמת המים מנערן, והיה צורך לבנות קטע חלופי מצפון לחפיר. ממערב לארמון המבוצר נאלצו הבנאים לחתוך, פשוטו כמשמעו, ברכת שחייה, גם זאת לשם הקמת החפיר. במקומה נבנתה ברכה חלופית במרחק של כמה עשרות מטרים מצפון לברכה שנהרסה, ומעבר לאמת הנערן. שינוי זעיר חל גם ממזרח לתל החדש, שם כוסה עתה חלק קטן של הרחבה המרוצפת, זאת בוודאי כדי להקל על הגישה אל ה"גשר". ולמרות כל זאת, המערך הבסיסי של אמות המים, ברכות השחייה (שבהן המים היו מתחלפים תדיר), הפביליון שהיה ללא ספק אחד המוקדים העיקריים בחיי הפאר של הארמון והגנים הסובבים — כל אלו המשיכו לתפקד גם לאחר הקמת הארמון המבוצר. המשך