מחקר ארכיאולוגי – ארמונות החשמונאים והורדוס, במוצא ואדי קלט, ביריחו

בעת שירש אלכסנדר ינאי את הארמון שבנה אביו ביריחו, עמדו לרשותו לא רק הארמון והמטעים שסבבו אותו, אלא אף שתי ברכות השחייה שהיו בצדו של הארמון, אוצר לא מבוטל בימים שברכות שחייה היו דבר נדיר ביותר. דומה כי "תאבונו" של המלך הצעיר לא היה קטן. מאווייו ותשומת לבו הופנו הן להרחבת האחוזה המלכותית על מטעיה, והן לבניית ברכות שחייה נוספות, גדולות מהראשונות ומפוארות מהן. ינאי קשר את יישום שני מאוויים אלו יחדיו, באשר לשניהם מכנה משותף — אספקת מים.

הפתרון לאספקת כמות המים הנוספת, שנועדה להגיע לפינה זו שבמערב בקעת יריחו, היה טמון במשיכת מים ממעיינות המצויים מצפון לה. מקור מים אחד, לא אכזב, הם שלושה מעיינות המצויים זה בצד זה בבקעת נערן, שמצפון-מערב ליריחו והקרויים "עין נועימה", "עין דיוק" "ועין שושה". מעיין נוסף ושמו "עין עוגה", הגדול במעיינות בקעת יריחו, מצוי מצפון לאחוזה. כל המעיינות הללו נקשרו עתה בעזרת אמה עם האחוזה המלכותית וארמון החורף שבצדה. עם זאת יש להניח כי באותה שעה המשיכו המעיינות הללו לספק מים לסביבתם הקרובה. האמה החדשה, מכל מקום, אפשרה הן את הרחבת האחוזה המלכותית כלפי מזרח והן את הקמת מכלול הברכות.

מכלול הברכות, שיתואר להלן, הוקם סמוך לבניין המרכזי של הארמון, מצדו הצפוני-המזרחי המכלול משתרע על פני שטח של כ-12 דונם. יש להניח כי חלקו נבנה על גבי גן נוי שהיה סמוך אל הארמון, וחלקו (הצפוני) על חשבון האחוזה המלכותית.

במרכזו של מכלול הברכות החדש ניצבו שתי ברכות לרחצה ולשחייה, כל אחת 18X13 מ' גודלה. הברכות נבנו זו בצד זו ורצועה ברוחב של 6 מ' הפרידה ביניהן. עומקה של כל ברכה היה כ-3.5 מ'. שתי הברכות נבנו על פי אותו "מפרט טכני" המוכר לנו משתי הברכות שנבנו עוד קודם לכן, ממערב לארמון: ספסל הסובב את הברכה הבנוי אל תוך הדפנות; גרם מדרגות היורד אל קרקעית הברכה בצמוד אל אחת הדפנות ועומק ברכה של כ-3.5-3 מ'. הברכות קיבלו את מימיהן מן האמה החדשה שעברה, וכלל לא במקרה, ביניהן. האמה חצתה את מכלול הברכות כולו והמשיכה מזרחה, במקביל לשוליה הדרומיים של האחוזה המלכותית.

בדומה לשתי ברכות הרחצה והשחייה שממערב לארמון, גם סביב הברכות שבמכלול החדש נעשו פעולות פיתוח אלא שהפעם הדבר נעשה בקנה מידה גדול יותר. התכנון וההיקף הרחב של פעולות הפיתוח מצביעים לא רק על חשיבותה של הרחצה והשחייה בעיניו של ינאי, אלא גם על הכוונה להפוך את מכלול הברכות למקום בילוי ואירוח. הטקסיות והרשמיות באו לידי ביטוי בתכנון המכלול לאורך ציר סימטרייה אחד שכיוונו מדרום לצפון. היותו של המכלול מקום אירוח ובילוי בא לידי ביטוי בבניית אולם דמוי פביליון בקצהו הדרומי של המכלול החדש; בהקמת משטחים מרוצפים נרחבים מכל עברי הברכות ובנטיעת גן נוי מסודר. גן הנוי, כ-70X60 מ' גודלו, הוקם בצדו הצפוני של המכלול, וקרוב לוודאי הוקף סטווים. חשוב לציין כי המשותף לפביליון, לכל אחת משתי הברכות הגדולות ולגן הפריסטילי הוא אותו ציר סימטרייה, שנזכר לעיל.

שתי ברכות השחייה הגדולות מוקמו בתוך רחבה. שמידותיה היו כ-42 מ' מצפון לדרום, לאורך ציר הסימטרייה, וכ-44 מ' ממזרח למערב. אל מלבן בסיסי זה נוסף בפינה הדרומית-המערבית של הרחבה מעין "תוספתן", מלבן שגודלו היה כ-14X12 מ'. תוספת זו נועדה לקשור את הרחבה, ובפועל את המכלול כולו, עם הארמון שבנה יוחנן הורקנוס הראשון, אביו של אלכסנדר ינאי. הרחבה הייתה מרוצפת כדבעי בטיח סיד שהונח על גבי תשתית של חלוקים. שטחה הכולל של הרחבה היה כ-1920 מ"ר, אך בפועל יש לגרוע מכך את שטחן של שתי הברכות, כ-230 מ"ר שתיהן גם יחד, כך שהשטח המרוצף היה במקור כ-1300 מ"ר. מרביתו של שטח מרוצף זה היה מרוכז ממערב לשתי הברכות וממזרח להן. הרחבה נועדה בוודאי לישיבה בצוותא, לקיום משחקים ולצורות אחרות של בילוי.

בניין המשטחים המרוצפים מסביב לברכות השחייה חִייב עבודות פיתוח, בעיקר שפיכת מילויי עפר ממזרח לברכות ומצפון להן.2 הדבר חִייב גם הקמת קירות תמך שתמכו במילויים. מעניין לציין כי בתחום הרחבה המקיפה את הברכות, בעיקר בין שתי הברכות וממזרח להן, נבנתה אמת הנערן על גבי מילויי העפר ובתוכם, בנייה חריגה במערכת אמות המים של בקעת יריחו. תופעה זו, כמו גם מהלך האמה בהתאם לקווי הברכות והרחבה המקיפה אותן, היא ההוכחה שמכלול הברכות נבנה בעת ובעונה אחת עם אמת הנערן.

המבנה דמוי הפביליון, 23X17 מ' גודלו, כלל בתוכו אולם שמידתו הפנימית הייתה 12X8 מ'. את האולם שהיה מוקף עזרות עמודים רחבות למדיי, מיקמו האדריכלים, ולא במקרה, בנקודה הגבוהה ביותר בתחום מכלול הברכות הנדון. יתרה מזאת, בעזרת מסד מוגבה הורם הבניין עוד מעל לסביבתו. ההגבהה יצרה נקודת תצפית מעולה הן אל ברכות השחייה והרחבות הסובבות אותן על המתרחש בהן, והן אל הנוף הרחוק הנשקף, בעיקר כלפי דרום, מזרח וצפון (ים המלח, הרי מואב ובקעת יריחו). הפביליון נהרס לחלוטין ורק יסודותיו נותרו במקומם. מלבד זאת במהלך החפירות נחשפה מפולת של עמודים וקורות, שנפלה אל תוך ברכת מים, שהייתה ממערב לפביליון ובצמוד לו ושימשה, ככל הנראה, כמקווה טהרה. החלקים נפלו לברכה בעת רעידת אדמה (ראו להלן). לימוד מדוקדק של חלקי העמודים שנפלו אל תוך הברכה אִפשר לשחזר במדויק את דמותן של עזרות העמודים שסבבו את האולם. מערכת העמודים והקורות שהיו מעליה עוצבו בסגנון הדורי. כפי שמקובל בסגנון זה, נבנו העמודים מחוליות אבן חול והיו מחורצים בחריצים שעוצבו בטיח. מערכת הקורות שמעל לעמודים, המכונה "אנטבלטורה", כללה אפריז בעל טריגליפות ומטופות, אף זאת כמקובל. המטופות היו חלקות אם כי אין לדעת אם לא עוטרו בציורים שנעשו בצבע ונעלמו.

בחפירות לא נמצאו נתונים המאפשרים לנו להציע את שחזורו של האולם עצמו. במיוחד קשה לשער את גודלם, מקומם ומספרם של הפתחים שהיו בו. עם זאת יש מקום להניח כי האולם היה במקורו מעוטר בפרסקאות ובעיטורי סטוקו, אלא שלא נותר מהם כל שריד. ניתן גם להניח כי גובהו של האולם עלה על גובהן של העזרות שסבבו אותו, מה שאִפשר קריעת חלונות עיליים בראש קירות האולם. תכנית היסודות ומידותיהם, מפולת חלקי העמודים והאנטבלטורה, וההנחה כי תקרות האולם ועזרות העמודים היו שטוחות, בדומה למרבית התקרות בארמונות המתוארים בספר זה – כל אלו מאפשרים להציע שחזור עקרוני של המבנה.

הגישה אל הפביליון, מן הרחבה הסובבת את הברכות, הייתה קרוב לוודאי באמצעות גרם מדרגות רחב שנתמשך לכל אורכו של הבניין. גרם מדרגות נוסף, צר יותר, נבנה, ככל הנראה, מעברו הדרומי של הפביליון. המדרגות האלה ירדו אל תוך גן נוי שהיה בסמוך (ראו להלן).

מעברן הצפוני של הרחבה וברכות השחייה נחשפו קטעים מיסודותיו של מבנה מוקף סטווים שכלל בתוכו גן נוי מסודר. ממדיה של החצר הפריסטילית כולה היו: ממערב למזרח 72 מ'; מצפון לדרום, לאורך ציר הסימטרייה של המכלול, 57 מ'. הגן עצמו, גודלו היה 52X63 מ'. בפועל שרדו מן המבנה, בכל אחד מארבעת צדדיו, שני קירות יסוד מקבילים. החיצוני והעבה מביניהם שימש יסוד ותוחם לקיר החיצוני, והקיר הפנימי (אף הוא קיר יסוד) שימש להערכתנו לנשיאת טורי העמודים של הסטווים. אמנם העמודים לא שרדו, אך יש בידינו עדויות עקיפות לא רק לעצם קיומם אלא גם למרחקים שהיו ביניהם – כ-2.2 מ' ממרכז עמוד אחד למשנהו. אין בידינו כל פרטים על אופיו של הגן עצמו, אך ניתן להניח כי היה גן מסודר שנועד לבילוי ולמנוחה, וייתכן שגדלו בו עצי תמר ועצי פרי אחרים.

ממערב לרחבה המרוצפת שסבבה את שתי הברכות וממזרח לה נבנו גני נוי זעירים. בניגוד לגן הפריסטילי שמצפון, שהיה מלכתחילה מוקף קירות, היו שני גנים אלו גלויים לעין המתרחצים. לעומת זאת יש כל היסוד להניח כי כלפי חוץ היה המכלול כולו מוקף גדר גבוהה לשם הגנה על המתרחצים ושמירה על צנעת הפרט.

גן נוי נוסף ניטע בצד הדרומי של מכלול הברכות, גן שהקיף את הפביליון משלושת צדדיו: המערבי, המזרחי והדרומי. רוחבה של רצועת הגן ממערב היה 22-20 מ', המרחק שהפריד בין הפביליון לבין הארמון. בדרום השתרע הגן עד כדי מרחק של 18 מ' מן הפביליון ובמזרח הייתה הרצועה הרחבה ביותר, עד כדי 36 מ' ממנו. ניתן להניח כי לשם עיצובו של גן זה היה צריך לשפוך כמויות ניכרות של עפר על גבי המדרונות שהיו קודם שניטע, בעיקר כלפי דרום. בעת ובעונה אחת היה צורך בהקמת קירות תמך כדי לתמוך במילוי זה. הקירות שרדו רק בחלקם, בשוליים.

* * *

כ65- שנה לאחר שנבנה מכלול הברכות המפואר אירע במקום רצח פוליטי בעל משמעות רבה למערכת היחסים שבין הורדוס לבין משפחת החשמונאים. חודשים מספר לפני אותו אירוע נאלץ הורדוס, בניגוד לרצונו, למנות לכהן גדול את אריסטובולוס אחיה של אשתו מרים. המינוי נעשה בראשית דרכו של הורדוס כמלך לאחר שהעדיף, מיד עם עלייתו שלטון, למנות כהן גדול שלא מבית חשמונאי. החשמונאים פנו בעניין אל מרכוס אנטוניוס, השליט הרומאי, ודומה כי הורדוס נאלץ לוותר באותו הרגע על העדפתו – כהן שאיננו מבית חשמונאי. אריסטובולוס היה צעיר לימים, בן 17 שנים בלבד, ועל פי דברי יוסף בן-מתתיהו היה נדיר ביופיו. הימים היו ימי חג הסוכות, והנסיך החשמונאי הצעיר, יפה התואר, עורר התלהבות רבה בעת שעולי הרגל לירושלים נאספו בבית המקדש. הורדוס נתקף בחרדה בחששו כי מרכוס אנטוניוס עלול לקחת ממנו את המלוכה ולהעבירה לידי הכהן הצעיר.

עם תום חג הסוכות נאספו בני המשפחה החשמונאית בארמונם ביריחו ואף הורדוס היה שם, הפעם כאורח. המארחת הייתה אלכסנדרה, אלמנתו של אריסטובולוס השלישי ואמם של הנער הכוהן הגדול ושל מרים, אשתו של הורדוס. את שקרה בהמשך נצטט מספרו של יוסף בן-מתתיהו:

וכשעבר החג סעד [המלך] ביריחו; אלכסנדרה, היא שארחה אותם [שם]. הוא נהג חיבה בעלם ומשכו לשתייה ללא חשש, והיה מוכן לשחק אתו ולעשות מעשי נערות כדי לשמחו. ומאחר שמזג המקום הוא חם מדי התאספו ויצאו כולם מהר מתוך חולשת-חושים, ועמדו ליד הברכות הגדולות שהיו סביב החצר וציננו עצמם בחום הלוהט של צהרי-היום. תחילה הסתכלו בשוחים מבין העבדים והרעים; אחר כך נלווה גם הבחור [אליהם]. והורדוס הוא שעורר אותו. ואותם מרעיו, שנצטוו על כך, הכבידו עליו וחזרו והטבילו אותו בחשכה היורדת, כאילו בדרך משחק, ולא הרפו מהשוחה עד שחנקוהו לגמרי. כך נרצח אריסטובולוס ולא הגיע לשמונה-עשרה שנים תמימות. (קדמוניות, ......

* * *

מקומן הבולט של ברכות השחייה בארמון החורף החשמונאי ביריחו מוצא ביטוי בולט בקטע שצוטט לעיל. יתרה מכך, אנו לומדים גם פרק על אודות אורח החיים שנהג במכלול הברכות: גם המשרתים ולא רק ה"אדונים" נהגו להתרחץ בברכות; הברכות שימשו מקום בילוי ומשחק; הבילוי בברכה נמשך שעות ארוכות ואף גלש אל שעות החשיכה — כל המכיר את האקלים בארץ-ישראל יודע כי גם בשעות ערבית של סתיו עדיין ניתן ליהנות בבקעת יריחו מרחצה תחת כיפת השמים. אף על פי שהאירוע הפוליטי האכזרי שנזכר כאן אירע כ-65 שנה (!) לאחר שנבנה מכלול הברכות, סביר להניח כי הפעילויות שהתרחשו בברכות עצמן ומסביבן היו דומות בעיקרן לאלו שהתרחשו בימיו של אלכסנדר ינאי.

* * *

יש יסוד להניח שבעולם ההלניסטי-הרומאי היה למכלול ברכות שחייה זה מקום נכבד. זהו למעשה המכלול האדריכלי היחיד המוכר לנו שהעיקר בו הן ברכות שחייה. ככלל, בעולם היווני-ההלניסטי נלוו ברכות השחייה המעטות המוכרות בו עד היום אל בתי מרחץ, אל מבני גימנסיה, או שנמצאו בתוך גני נוי שנסמכו אל ארמונות, אך לא ניתן להצביע על ברכות שחייה שבעבורן נבנה מכלול מיוחד. לא מן הנמנע כי החשמונאים היו מעין חלוצים בהצמדה, אינטימית כל כך, של ברכות שחייה אל אגפי בילוי ומגורים של ארמונות. מה שניתן היום לראות בכל עיר מצויה בארצות הברית לדוגמה, בעת שטסים מעל לרובעי בתי המעמד הגבוה ואף הבינוני (כמעט לכל בית צמודה ברכת שחייה), התקיים כאן ביריחו כבר במאה הראשונה לפנה"ס!* * * המשך