מחקר ארכיאולוגי – ארמונות החשמונאים והורדוס, במוצא ואדי קלט, ביריחו

עם מותו של אלכסנדר ינאי, בשנת 67 לפנה"ס, עברה המלוכה לידי אלמנתו, המלכה שלומציון. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בתולדות ממלכת החשמונאים שאישה שימשה בתפקיד בכיר זה. שלומציון, מכל מקום, יכלה למלא את תפקידי השלטון, אך משרה נוספת שמילאו כל קודמיה, הכהונה הגדולה, לא יכלה לקבל עליה בהיותה אישה. באופן טבעי נמסרה הכהונה הגדולה לבנה בכורה, הורקנוס השני. דומה כי מינוי זה היה מקובל על הכול, אך לא על אחיו הצעיר ממנו, אריסטובולוס השני. התחרות והקנאה בוודאי שררו ביניהם עוד קודם לכן, אם כי ייתכן והיו חבויות מתחת לפני השטח. אולם כשנתמנה האח הבכור למשרה הרמה יצאו הקנאה והתחרות לאור. אין ספק כי הדבר הטיל אי-שקט בחצר המלוכה והסעיר גם את האם, המלכה, שבוודאי חיפשה דרך להשקיט את הרוחות. במצב שנוצר לא ניתן היה לחלק את הכהונה הגדולה בין השניים, ודומה כי גם את השלטון לא התכוונה האם לחלק. לעומת זאת, ניתן היה ליישם חלוקה שווה בכל מה שנוגע לרכוש או לממון. זוהי להערכתנו הסיבה להקמת צמד הבניינים התאומים שחשפנו ביריחו, מדרום למכלול הברכות. כל הנתונים הארכאולוגיים מצביעים שבניינם של צמד הבניינים הללו בוצע זמן מה לאחר שנת 80 לפנה"ס, תאריך התואם את שנות שלטונה של שלומציון. ככל הידוע לנו, זו למעשה הדוגמה היחידה בתולדות האדריכלות העתיקה לבניינים המוכרים לנו כיום כבתים "דו-משפחתיים".

הארמונות התאומים נבנו בסמוך לארמון המרכזי (הארמון ש"נדד" במרוצת השנים ממקומו הראשון לראש התל המבוצר שנבנה על גביו) ומדרום למכלול הברכות שבנה אלכסנדר ינאי. מבחינה ארכיאולוגית מכלול הארמונות התאומים מאוחר לחפיר, ועל כן גם לארמון שהיה על ראש התל המלאכותי. השטח שנבחר להקמת המכלול החדש היה מעיקרו תלול למדיי. דומה כי היה זה, בפועל, השטח היחיד הפנוי שנותר בקרבת הארמון. משטח זה נשקף נוף מרהיב במיוחד והפנייה של צמד הארמונות לצדו הדרומי של המדרון נוחה במיוחד מבחינה אקלימית, מאחר שמכיוון זה מגיעות קרני השמש החורפית הנעימה.

בפני מתכנני צמד הארמונות עמדו שתי משימות. המשימה האחת הייתה ליישם את ההנחיה לבניית שני ארמונות דומים במבנה, והאחרת הייתה למנוע כל הפרעה חזותית לבניינים הקיימים. מבחינה חזותית לא היוותה הבנייה כל בעיה לארמון המרכזי מאחר שהיה בנוי על גבי התל המלאכותי. לעומת זאת הקמת צמד הארמונות על גבי המדרון עשויה הייתה לפגוע בשדה הראייה של האורחים ששהו מסביב לפביליון או בתוכו — הפנינה של המכלול כולו. כפי שנראה להלן, היה כל אחד משני הארמונות בן שתי קומות. אלמלא הצורך להתחשב בשדה הראייה מן הפביליון, היה הטיפול האדריכלי בתנאי השטח המדרוני בוודאי "מסורתי". במקרה כזה היו המהנדסים מרימים את הבניינים על גבי מסד, מה שהיה גורם להסתרת הנוף מן הפביליון כלפי דרום. הפתרון שנבחר, על כן, לא היה שגרתי כלל וכלל לגבי אותם הימים. האדריכלים החליטו לחדור עם הבניינים החדשים אל תוך המדרון, עד כדי 6 מ' בעברם הצפוני. הדבר חייב בניית קירות תמך גבוהים ויציבים. בדרך זו לא נפגע שדה הראייה מתוך הפביליון, המבנה שנועד להנאת כל באי הארמונות. שני המאפיינים העיקריים של הארמונות הנדונים, הכפילות והחדירה אל תוך הקרקע, היו יוצאי דופן באותם ימים, אך היום פתרונות אדריכלים אלו רגילים ומצויים.

אם כן, לפנינו שני אגפי ארמון, זהים כמעט לחלוטין בתכניתם וצמודים זה אל זה, כתמונת ראי. כל אחד מן הבתים היה 22.5X25.5 מ' בגודלו. נוסף על כך נבנתה ביניהם רצועה שרוחבה היה 4.5 מ' והיא נחלקה בעיקרה בין שני הבתים. במרכז כל אחד מן הבניינים התאומים ניצבה חצר, כ-10X9 מ' גודלה, שהייתה מוקפת חדרים מכל ארבעת עבריה. החדר המרכזי של כל אחד מן הארמונות, חדר שנועד לקבלת אורחים ובוודאי אף לסעודות (טרקלין), היה צמוד לדרומה של החצר, והיה פתוח אליה לכל רוחבו בעזרת דיסטילוס אין אנטיס (שני עמודים במרכז ושתי אומנות הצמודות אל הקירות משני הצדדים). אין ספק כי המתכננים הביאו בחשבון אקלים חם או ממוזג כשתכננו את צמד הארמונות. נציין כי כלל החדרים בשני הבניינים התנשאו לגובה של קומה אחת בלבד, ואילו חדרי הטרקלין התנשאו להערכתנו לגובה של שתי קומות (כ-7-6 מ').

הכניסות אל שני הבניינים היו מדרום, מתוך חצר קטנה, כ-4.5X9 מ' גודלה, שהייתה משותפת לשניהם. החצר המשותפת הייתה חלק מן הרצועה ברוחב של 4.5 מ' שהייתה בין שני המבנים. צדה הדרומי של החצר, שדרכה הגיעו הבאים אל הארמונות, היה פתוח, ככל הנראה, לכל רוחבו. יתרתה של הרצועה נחלקה בין שני הארמונות והייתה חלק ממערך חדרי השירותים שלהם. אנו מניחים כי רצועה זו הייתה מנוצלת אך ורק בקומה הראשונה, מה שאִפשר לקרוע חלונות בקירות החדרים של הקומה השנייה, שגבלו בה (ברצועה). מן הכניסות עצמן שרדו אך ורק הספים. חדר הכניסה אל הארמון המערבי מבין השניים היה מוקף ספסלים בנויים אך לא נמצאה עדות לספסלים דומים בכניסה אל הארמון המזרחי. כפי שכבר ציינו, חדר כניסה מוקף ספסלים היה כנראה בארמון המרכזי הראשון, הקבור. מכל מקום, חדרי כניסה ומשמר מוקפים ספסלים בנויים התקיימו במקצת ארמונות ושערים שנחשפו על מצדה.

בכל אחד משני הבניינים נחשף חדר מדרגות מרכזי עם אומנה מלבנית במרכז, וסביבה עלו גרמי המדרגות. המדרגות התחתונות נשענו על הקרקע והמדרגות העליונות, שהיו עשויות מאבן כמו התחתונות, הונחו על לוחות עץ, זאת על פי החריצים ששרדו במקום. בארמון המזרחי נחשפו שני גרמי מדרגות נוספים, האחד מחדר הכניסה אל הארמון, והאחר מתוך המטבח שלו. בחדר הכניסה נעשו המדרגות התחתונות מאבן, בחתך משולש, והונחו על גבי קורות עץ שתמכו בהן. כשנהרס הבניין נשרפו קורות העץ, והמדרגות נפלו בצורה מסודרת על הרצפה. קשה לקבוע אם נבנו שני גרמי המדרגות האחרונים מלכתחילה או שנוספו במרוצת השנים. ריבוי גרמי המדרגות, מכל מקום, מעיד על שימוש אינטנסיבי בקומה השנייה.

דומה כי חדרי המדרגות המרכזיים נועדו לאפשר עלייה לא רק לקומה העליונה אלא גם לגגות של שני הארמונות. הודות לחפירה העמוקה אל תוך המדרון ניתן היה, להלכה, להגיע ללא כל קושי מן הגגות היישר אל הגן שסבב את הפביליון. לא מן הנמנע כי המתכננים ניצלו עובדה זו ודאגו לקשר את הגגות צפונה — פחות או יותר באותו המפלס — עם הארמון המרכזי ומכלול הברכות. כניסה אל בניין דרך הגג (גם אם כניסה משנית) היא רעיון תכנוני מאוד לא שגרתי, אולם כפי שכבר ציינו, כל התפיסה שעמדה ביסוד תכנון שני הארמונות הללו הייתה לא שגרתית.

דומה כי רק מקצת החדרים בשני הארמונות היו מעוטרים, בעיקר בפרסקאות. אנו מצאנו עדות ברורה לכך בשניים מחדרי הארמון המזרחי, אך היו בוודאי גם חדרים נוספים שעוטרו, ביניהם חדרים בקומה השנייה, על פי השברים שנמצאו בין המפולות. העיטור היה על ידי חלוקה לספינים. ככל הנראה, העיטורים של מרבית החדרים היו דו-ממדיים. לעומת זאת בטרקלין של הארמון המזרחי עוטרו הקירות בצבעים רק לאחר שהספינים קיבלו ממד שלישי על ידי עיצוב הספינים בסטוקו. צירוף כזה, מכל מקום, של ספיני סטוקו וצבע מעליהם, היה קיים בארמון החשמונאים אך לא נמצא בארמונותיו של הורדוס. בחדר שממזרח לטרקלין הייתה, ככל הנראה, גם התקרה מעוטרת בצבעים. בחדר אחר, בארמון זה, נמצאה סדרת גומחות שעוצבה בקירות החדר, אולי עדות להיותו של החדר ספרייה.

בכל אחד משני הארמונות נחשפה קבוצת חדרים ששימשה, קרוב לוודאי, מטבח. כל אחת משתי קבוצות החדרים הללו כללה גם מקווה טהרה שנועד ככל הנראה בעיקרו לצורכי המטבח או המשרתים. בארמון המזרחי השתרע המקווה על פני שני חדרים, באחד ברכה ללא מדרגות ובאחר ברכה מדורגת. בארמון המערבי הייתה לעומת זאת בצד המטבח ברכה אחת בלבד, אמנם מדורגת אלא שהמדרגות לא התחילו ממפלס הרצפה אלא רק כ-80 ס"מ מתחתיו. יש בכך רמז שהמקווה שימש להטבלת חפצים ולא לטבילתם של אנשים (על פי חוקי המשנה והתלמוד יש לטבול במקווה כלי בית שונים ואפילו רהיטים).

בכל אחד מחדרי המטבחים עצמם נחשפה רצועה שעליה נעשתה, ככל הנראה, מלאכת הבישול, זאת על פי שרידי האפר שנחשפו. בארמון המערבי הייתה הרצועה גבוהה כ-50 ס"מ מעל הרצפה, ואילו במזרחי הייתה על גבי הרצפה. כמו כן היו על רצפות שני המטבחים אזורים ששימשו, ככל הנראה, לאחסון של קנקני אגירה או אמפורות (קנקנים מיוחדים להובלת יין) — על כך מעידות רצועות טיח מוגבהות במידת מה מן הרצפה שנחשפו במקום. בארמון המערבי מבין השניים נחשפו גומחות בתוך קירות המטבח. הגדולות מהן, מלבניות בצורתן, נועדו לאחסנת חפצים, והגומחות הקטנות, בצורת משולש, נועדו להנחת נרות שמן.

עניין רב מעורר מערך חדרי הרחצה של הארמונות. שלא כמו מערך המטבחים, מערך זה היה סימטרי בפועל. בכל אחד משני הארמונות נחשפו חדר כניסה והלבשה; בכל צד מצדי ציר הסימטרייה נחשף חדר אמבטיה שהכניסה אליו הייתה דרך פרוזדור צר, בוודאי למנוע את בריחת החום מתוכו. הכניסה מהפרוזדורים אל חדרי האמבטיה הייתה פתח צר ונמוך מקורה בקשת. האמבטיות עצמן היו בנויות ומטויחות ושרדו בשלמותן. בכל אחד משני חדרי האמבטיה נמצאה עדות לכיסא ששימש בוודאי לעזר בעת הרחצה. כמו כן התברר שבפינת כל אחד מן החדרים היה קשר אל דוד הסקה שהיה מעבר לקיר. דרך חלון קטן, שככל הנראה היה בכל אחד משני החדרים, נלקחו המים החמים והועברו באמצעות כלים מתאימים אל תוך האמבטיה. באחד משני החדרים שרדה גם גומחה משולשת לנר שמן וכן שרד חריץ זעיר לאורך הקיר, כ-1.8 מ' מעל לרצפה, חריץ שהיה צבוע בצבע אדום. סביר להניח כי פריטים דומים היו גם בחדר האמבטיה האחר. חריצים דומים נחשפו, מכל מקום, במכלול של חדרי הרחצה, בארמון הראשון ביריחו ובארמון המערבי במצדה. מחדר ההלבשה ניתן היה לעבור גם אל ברכת הטבילה של מכלול הרחצה. הברכה שימשה מקווה טהרה והיה בה גרם מדרגות שירד מן הפתח ועד הקרקעית. כמו כן נחשפו מערכים של אספקת מים וחימום מים של שני מכלולי הרחצה. על פי השרידים שנחשפו מסתבר כי היה ניתן לחמם, במידה חלקית לפחות, גם את שתי ברכות הטבילה בתוספת מים חמים שחוממו בתנור. מלבד תנור זה היו עוד שני תנורים שנועדו לחמם מים לחדרי האמבטיה.

עצם קיומה של קומה שנייה מעל לשני הארמונות אינו מוטל בספק. כבר ציינו לעיל את מערך חדרי המדרגות המעיד על כך. נחזור ונציין את ההתחפרות העמוקה אל תוך המדרון שתואמת בעומקה שתי קומות ולא אחת בלבד! לו הייתה לשני הבניינים קומה אחת בלבד, לא היה היגיון להתחפר עמוק כל כך. ככלל, החדרים בקומה השנייה היו מקבילים לחדרים בקומה הראשונה — כבר ציינו כי הטרקלין היה, ככל הנראה, למלוא גובה שתי הקומות. כדי להקל את הכניסה אל החדרים שהיו ממערב לחצר וממזרחה נבנו, ככל הנראה, מרפסות צרות שנתמשכו לאורך קירות החצר ממערב, מצפון וממזרח. אנו למדים על כך בעקיפין ממערך הקירות בקומת הקרקע. רמז נוסף לקירות עליונים, שלא הונחו על גבי קירות בקומה התחתונה, נחשף בשני הבניינים בדמות אומנות שבלטו בקומת הקרקע אל תוך החדרים. האומנות מצויות בחדר הצפוני-המערבי של הארמון המערבי ובחדר הצפוני-המזרחי, המטבח, של הארמון המזרחי. בפרק הסיום נדגיש את קווי הדמיון הרבים שהיו קיימים בין צמד הארמונות התאומים וגרעין הארמון המערבי במצדה. אחד הפרטים המקשרים את הבניינים, בשני האתרים, הן האומנות שנועדו לשאת עליהן קירות בקומה העליונה.
* * *

לעומת הדמיון הרב בין שני הבניינים בולט השוני בין שני הגנים שנסמכו אליהם, אם כי בקווי המתאר העיקריים הם עדיין דומים. השוני נובע במידה רבה מן התנאים הטופוגרפיים השונים בכל צד. הכניסה אל הגנים הייתה, ככל הנראה, אך ורק מתוך הארמונות עצמם דרך פרוזדורים מיוחדים שתחילתם בחצר המרכזית של כל אחד מן הבניינים, בהתאם. גם אם נותרו בפועל רק היסודות, הרי ניתן להניח כי הקירות אשר הקיפו את הגנים היו מעיקרם גבוהים כדי להבטיח את פרטיותם של השוהים בהם.

הגן שנסמך אל הארמון המערבי מבין השניים היה 19X32 מ' בגודלו, והתמשך מכיוון צפון לדרום. במרכז החצר הייתה ברכת שחייה, כ-8X8 מ' גודלה. מדרום לברכה חשפנו שרידי מבנה שהיה בעיקרו אולם אחד, כ-8X10 גודלו הכולל והיה פתוח ככל הנראה למלוא אורכו בכיוון הברכה. החדר היה מוקף, ככל הנראה, ספסלים או מיטות שנבנו משלושת עבריו ושימש בוודאי טרקלין או פביליון גנני. נציין כי בקצהו הצפוני של הגן, לכל רוחבו, נתמשכה עזרת עמודים אשר הייתה קרוב לוודאי בת שתי קומות, עם אומנות בקומה הראשונה, וככל הנראה עם עמודים בשנייה, זאת על פי חוליות עמודים שנמצאו זרוקות בגן.

הגן המזרחי היה גדול יותר, כ-40X25 מ' בגודלו, והוא נתמשך ממערב למזרח. גם במרכז גן זה הייתה ברכת שחייה, 7X7 מ' גודלה, הקטנה מבין ברכות השחייה שחשפנו עד כה ביריחו. סמוך לפינה הצפונית-המערבית של הגן נחשף מבנה גן מובהק המכונה "טרקלין גנני", כ-8X4 מ' גודלו, והוא היה מוקף ספסלים משלושה עברים. בין הספסלים הייתה מעין ברכה מוקפת תעלות מים. חלקים מן המבנה היו מעוטרים בפרסקאות באדום, בצהוב ובשחור. טרקלין זה היה שונה לחלוטין מן הטרקלין שנחשף בגן המערבי. בפועל טרקלין זה דומה מאוד למבנה שחשף ע' דמתי בארמון מקומי במערב הרי חברון, בחר' אל-מורק, המזוהה עם ארמון חלקיה. מבנים דומים נחשפו בכמה בניינים בפומפיי. ייתכן כי נוסף על מבנה זה היה ממזרח לברכה פביליון נוסף הדומה למבנה שאת שרידיו חשפנו בגן המערבי, אלא שאזור זה עבר שינויים נרחבים בימי הורדוס, והללו מחקו את השרידים הקודמים.

נחזור ונזכיר את הדיירים הראשונים של שני הארמונות, האחים היריבים שבעבורם נבנה צמד הבניינים. מיד לאחר מות אמם המלכה, שנים ספורות לאחר שהוקמו שני הבניינים, מרד האח הצעיר אריסטובולוס באחיו הבכור הורקנוס. ידו של אריסטובולוס הייתה על העליונה, אך הסכסוך הסתיים במעין "שלום בית". בהסכם שערכו שני האחים בבית המקדש בירושלים ובתקיעת כף, ויתר האח הבכור על הכהונה שזכה לה עם מות אביו ואף על המלוכה, שהיה ראוי לה כדין עם מות אמו המלכה. לעומת זאת התחלקו שני האחים ברכוש המשפחה. בעקבות ההסכם נכנס אריסטובולוס לגור בארמון החשמונאים המרכזי, ואילו אחיו נכנס לגור במקומו, בביתו. לדעתנו, הסכם זה ממחיש יפה את הממצא הארכאולוגי שחשפנו ביריחו. ההסכם ביטא מדיניות של שוויון ברכוש שנקבעה עוד עם עלייתה של שלומציון לשלטון ובא בצורה מפליאה לכלל ביטוי בארמונות התאומים.
* * *

דומה כי בד בבד עם הקמת הארמונות התאומים חלו שינויים מסוימים במכלול הברכות, הפנינה של הארמונות התאומים. השינוי העיקרי חל בקשר האדריכלי-החזותי שבין הברכות והרחבה הסובבת אותן לבין הגן הפריסטילי שמצפונן. בתחילה היה הגן סגור בעיקרו כלפי הברכות והרחבה שסבבה אותו (להוציא פתחים שהיו בוודאי קרועים בקיר שהפריד ביניהם), ואילו עתה התעורר הרצון לקשר בין השניים בצורה ישירה יותר. לשם כך פורק הקיר הדרומי של הגן (הקיר שגבל ברחבה), ובמקומו נבנה טור של עמודים אשר יחד עם עמודי הסטיו, שהיה מעבר לקיר והגג שמעליהם, יצרו מעין פרגולה. משלב זה ואילך היה הגן קשור עם הברכות גם חזותית. אמנם העמודים החדשים נעלמו מאז, כפי שנעלמו כל עמודי הגן, אך דווקא העמודים שנוספו עתה הותירו את יסודותיהם — פלטות אבן ש"הושתלו" בתוך יסוד הקיר שפורק, ומצויות במרחק של 2.2 מ' ממרכז למרכז.

בעת ובעונה אחת עם שינוי זה נבנה אולם בחלקה הצפוני של רצועת הגן, שהייתה ממערב לרחבה, 6.5X11 מ' גודלו. אמנם קשה לזהות בבירור את אופיו ותפקידו של אולם זה, מאחר שנותרו רק יסודותיו, אך יש להניח (על פי מערך היסודות) כי בצדו המזרחי, הצד הצר של האולם היה פורטיקו (אולי אין אנטיס), ש"פתח" את האולם אל הרחבה והברכות שבמרכזה. לא מן הנמנע, על כן, כי האולם שימש לצורכי אירוח, אולי כטרקלין נוסף. שני השינויים הללו, מכל מקום, מצביעים לא רק על תפיסה אדריכלית מעודנת יותר, אלא גם על חיים תוססים יותר שנהגו במכלול הברכות ובוודאי גם במכלול הארמון כולו.

בנוגע לכל המבנים שדנו בהם עד עכשיו עמדו לרשותנו נתונים ארכיאולוגים שאפשרו לקבוע את סדר הבנייה. לעומת זאת נחשפה קבוצה של בניינים ממזרח לארמון החשמונאים שנחפרו רק בחלקם, ואת תאריך בניינם המדויק קשה לקבוע, כפי שגם קשה לקבוע את תפקידם. למעשה ניתן לדבר כאן על שתי יחידות. יחידה אחת מורחבת, שתפסה שטח של כ-50X30 מ', נמצאה ממש ממזרח לפביליון והגנים שהקיפו אותו. בחלקה הדרומי נבנתה יחידה זו על גבי מילוי שנתמך בקירות גבוהים. השריד היחידי הניתן להגדרה ביחידה זו היא ברכה עמוקה, 4.0X3.3 מ' גודלה, שעשויה הייתה לשמש מקווה טהרה. כל השטח הנדון עבר שינויים מקיפים בתקופתו של הורדוס, בעת הקמת ארמונו השני ביריחו, עד כי לא רבות נותר מן המבנים שקדמו לו. גם לא ברור, על כן, למה נועדה יחידה זו ואם היה בה אגף נוסף בלתי מוכר של הארמון, או שהשתייכה מבחינת התוכן לקבוצה שתתואר להלן.

היחידה האחרת כללה סדרה של בתים שנבנו בטור אחד לאורך אמת הנערן ומדרום לה, בקטע המתמשך ממזרח לארמון. בפועל נבנו הבתים מעבר לקיר האחוזה המלכותית שנתמשך לאורך האמה, בצדה. היו כאן, ככל הנראה, כשישה בתי מגורים אשר עשויים היו לשמש את הצוות הבכיר שתפעל את הארמון ואת האחוזה המלכותית. מכל מקום, לא נמצא באף אחד מן הבניינים הללו, אשר כאמור לעיל נחפרו רק בחלקם, עיטור כל שהוא. דומה שכל אחד מן הבניינים כלל חצר פנימית ומקווה טהרה שהיו בו שתי ברכות, האחת מדורגת והאחרת לא. באחד הבניינים נחשפו גם מתקני רחצה שכללו אמבטיה, בסמוך למקווה הטוהרה. הבניין הקיצוני בטור זה (כלפי מזרח) סמוך למה שמכונה בפי החופרים "אזור תעשייתי" (ונזכר לעיל). לא מן הנמנע כי בניין קיצוני זה כבר היה קשור בפעילות התעשייתית שהתרחשה בסמוך. טור בניינים זה החל מעבר ליחידה המורחבת (שנזכרה לעיל), ונמשך לאורך של 185 מ'. רוחבה של הרצועה היה 20 מ' וגודלו הממוצע של כל אחד מן הבניינים שהיו בה היה כ-20X18 מ'.
* * *

דומה כי השינויים הניכרים האחרונים בהתפתחותו של הארמון חלו לאחר מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס ולאחר התמורות שחלו ב"צמרת" החשמונאית מיד לאחר מכן (ראו לעיל). נמנה כאן שלוש פעולות בנייה אשר אנו מייחסים לשלב זה, פרק זמן שמבחינה פוליטית הסתיים זמן קצר לאחר מכן, עם כיבושה של ארץ-ישראל בידי פומפיוס בשנת 36 לפנה"ס, כיבוש שהעילה לו הייתה הסכסוך הקשה שבין שני האחים היריבים.

פעולת הבנייה הנרחבת ביותר הייתה בנייתה של ברכת שחייה גדולה, ממזרח לארמונות התאומים. גודלה של הברכה היה 20X12.5 מ' (כ-3 מ' עומקה), והיא הייתה מוקפת רחבות צרות וחומת גדר. הכניסה אל הברכה הייתה, קרוב לוודאי, מתוך הגן שהיה צמוד אל המזרחי שבין הארמונות התאומים. אנו מניחים שאת הברכה בנה הורקנוס השני אשר מחמת הבושה או מפני שהיה מנוע מלהשתמש בשתי ברכות השחייה הגדולות של הארמון, העדיף להקים לעצמו ברכה בסדר גודל של כל אחת משתי הברכות שבנה אלכסנדר ינאי כ-35 שנים קודם לכן. הברכה נשתמרה בפועל בשלמותה על הטיח שכיסה את דופנותיה והיה לה אותו מבנה "קלאסי" החוזר על עצמו בכל ברכות השחייה המתוארות בספר זה, ספסל בנוי אל תוך ארבעת דפנות הברכה וגרם מדרגות היורד אל קרקעיתה, צמוד לאחת הדפנות.
פעולת בנייה אחרת התרחשה בגן הזעיר שממזרח למכלול הברכות. בכל תחומו של הגן נבנתה קבוצה של מחסנים, כל אחד כ23- מ' אורכו, והם נועדו בוודאי לאחסנת תוצרת חקלאית. בכך בעצם התנתק הגן הזעיר ממכלול הברכות ועבר לתחום המשקי, שהיה קשור בוודאי באחוזה המלכותית שגבלה במחסנים החדשים. ניתן להניח כי פעולה זו הייתה מעשה ידי האח הצעיר, ששלט בענייני הממלכה.

פעולה נוספת המתוארכת לשלב זה חלה לא הרחק מהמחסנים, בשטח שנותר מן הגן הזעיר והיה ממערב לרחבה, מעבר לטרקלין שהוקם בימיה של שלומציון ותואר לעיל. מחמת בניות מאוחרות יותר, שיתוארו בהמשך, קשה לדעת בדיוק מה נכלל בבנייה החדשה. דומה כי האלמנט המרכזי שנוסף עתה הייתה ברכה מלבנית, 5.3X5.5 מ' ממדיה, כ-3 מ' עומקה. סדר גודל זה קטן מכל ברכות השחייה המוכרות לנו בארמון, אך גדול מברכות הטבילה הרבות שנחשפו במקום והיו מיועדות לטהרה. פרטי המבנה של ברכה זו מאפיינים ברכת שחייה — גרם מדרגות וספסל בנוי אל תוך הדפנות — ולכן ניתן להעלות שתי השערות. לפי השערה אחת, זו הייתה ברכה סגורה בתוך מבנה, ברכה שנועדה ל"יחידי סגולה" לשם שחייה בימי החורף הקרים או בעת שנשבו רוחות חזקות מדיי. האפשרות האחרת היא כי הברכה נועדה לטבילה, אולי לציבור גדול יותר ונכבד פחות מאנשי בית המלוכה.

בפרק הזמן שנמשך כ-30 שנה, מאז כיבושו של פומפיוס ועד חורבן הארמון ברעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס, חלו שינויים מעטים בלבד, מה שכנראה מבטא את ירידת כוחם והשפעתם של החשמונאים ואולי גם את האיבה שהייתה בין הפלגים השונים בתוך המשפחה. ניתן גם להעלות את הסברה שהארמון היה עכשיו מפותח כל כך, לפי מושגיהם של החשמונאים, שלא היה למעשה צורך להרחיבו או לבצע בו שינויים מפליגים. דומה כי השינוי העיקרי שחל בפרק זמן זה קשור בבעיה אמיתית שנוצרה עם הקמת הארמון המבוצר על ראש התל המלאכותי. אמנם כבר לא היה צורך בביצור הארמון, אך את הארמון שעמד על ראש התל היה קשה להרחיב, אפילו רצו בכך. במיוחד היה קשה לשפר את מערך שירותי הרחצה והטבילה, מה שחִייב אספקת מים זורמים מחד גיסא וסידורי ניקוז נאותים מאידך גיסא. שתי הפעולות הללו היו מוגבלות בעקבות התל המוגבה והחפיר העמוק שעדיין הקיף את מרביתו של התל. הפתרון היה בהכנסת מערכת רחצה ומקוואות אל האזור שהיה בשעתו גן נוי, ובשלב הבנייה, האחרון שנמנה, כלל את הברכה שאנו מתקשים בהגדרתה. המערכת כללה שתי יחידות. יחידה אחת גדולה ומפוארת יותר עם בית מרחץ יווני-חשמונאי על כל מרכיביו, ויחידה אחרת של מקווה טהרה עם אולם הלבשה גדול בצדו.

בית המרחץ כלל שני חדרים שבוודאי שימשו לכניסה ולהלבשה, חדר מרכזי (מעין חדר פושר), חדר אמבטיה, חדר עם ברכת טבילה במים קרים וברכה נוספת לטבילה, שניתן היה לחמם בה את המים. החדר המרכזי היה מעוטר ברצפת פסיפס עם פנל מרכזי המעוטר בעיטור גאומטרי צבעוני (זוהי אחת מרצפות הפסיפס הקדומות שנחשפו עד כה בארץ-ישראל). גם בחדר האמבטיה הייתה במקור רצפת פסיפס אלא שהיא פורקה כמעט בשלמותה. לעומת זאת שרד חלק מהאמבטיה, שהייתה בנויה, מטויחת ומקושטת בסטוקו צבוע בלבן, בשחור ובצהוב, במעין ריבועים המזכירים אריחי חרסינה הנמצאים בשימוש בימינו אלו. על פי השברים שנמצאו בין המפולות ניתן להניח כי שני החדרים האחרונים היו גם הם מעוטרים בפרסקאות.

יש מקום לציין פרט מעניין הקשור בברכה המדורגת של בית המרחץ, שנועדה לשימוש במים קרים (3.4X3.4 מ' גודלה). מלכתחילה נבנתה ברכה זו עם ספסל שקוע בתוך דופנותיה. במרוצת השנים בוטל הספסל בפעולת בנייה. ייתכן שיש בכך ביטוי לוויכוח שהתנהל קרוב לוודאי באותם הימים, האם מותר או אסור לשחות במקווה טהרה. בסופו של דבר פסקה המשנה כי השחייה אסורה. המקווה הזעיר המחומם היה סמוך לחצר הסקה קטנה שחיממו באמצעותה מים לשימוש בחדר האמבטיה. חימום המקווה נעשה על ידי דוד נחושת שהיה קבוע בדופן הברכה. הדוד עצמו נשדד, אך הותיר דפוס מדויק בדופן שבה היה קבוע. זהו המקרה היחיד הידוע מארמון החשמונאים של ברכה מחוממת שפעולת החימום שלה נעשתה בדופן הברכה.

בית המרחץ שתואר זה עתה הוא אולי המשוכלל מבין בתי המרחץ של החשמונאים. מבחינה טיפולוגית שייך לקבוצה זו גם בית המרחץ של גרעין הארמון המערבי במצדה (וראו: פרק עשירי ואחרית דבר). חשוב לציין כי בית המרחץ הנדון נבנה על גבי מבנים שקדמו לו וכללו אותה הברכה שיש לבטים בנוגע לשימושה. מי שלא התלבט היה האדריכל של בית המרחץ. במקום להשתמש בברכה זו מחדש בבית המרחץ, הוא מילא אותה בעפר וחפר במקומה את הברכה המדורגת ששימשה מקווה טהרה של מים קרים. מעניין לציין כי גם בברכה שבוטלה אירע אותו תהליך של בניית ספסלים בדופן הברכה וביטולם לאחר מכן. אם אכן שימשה ברכה זו לטהרה, הרי גם בה ניתן למצוא הד לאותו הוויכוח הקשור בשחייה במקוואות.

הפרט האחרון שנתאר הוא מקווה הטוהרה שנבנה בצדו המערבי של בית המרחץ. המקווה עצמו השתייך לקבוצה הטיפולוגית שכללה שתי ברכות, האחת מדורגת והאחרת ללא מדרגות, בדומה למקווה הראשון המוכר לנו מארמון החשמונאים. המעניין הוא שהשינויים הרבים במרוצת השנים חלו רק במתקן זה, ואילו בבית המרחץ הסמוך לא חלו כל שינויים. יש בכך ביטוי למשך הזמן הארוך יחסית שנזכר לעיל (הקשור בפעילות בארמון בטרם נהרס), אך יש בכך גם רמז כי בית המרחץ והמקווה לא נבנו בשנים האחרונות אלא בוודאי כ-20-10 שנים לפני החורבן, בימים שהורקנוס השני שימש מלך, בחסד הרומאים ובסיועו הפעיל של אנטיפטרוס, אביו של הורדוס.
* * *

מכלול ארמון החשמונאים עמד על תלו עד לרעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס. השנים האחרונות לקיומו היו סוערות למדיי מבחינה פוליטית. בשנים אלו השתלט מתתיהו אנטיגונוס בעזרת הפרתים על השלטון ביהודה, ולאחר מכן החלו מאבקים בין הורדוס לבין אחדים ממשפחת החשמונאים. העדויות בשטח מצביעות על שימוש רצוף בארמון, אם כי רמת החיים פחתה במקצת לפחות בארמונות התאומים, עד לחורבן הפתאומי.

העדויות הברורות ביותר לחורבן פתאומי באות מן הארמונות התאומים ומהפביליון. גם בתל עצמו (הארמון המבוצר) יש סימנים לחורבן פתאומי. אמנם מדובר על עדויות לשרפה, אך כידוע רעידות אדמה גוררות אחריהן, במקרים רבים, שרפות. בארמונות התאומים מכל מקום יש שרידים ברורים הן לרעידת אדמה והן לשרפה! דומה כי המכלול עמד בחורבנו שנים אחדות, ובמהלכן כבר הספיקה פעולת האירוזיה לפעול בכמה מקומות, בטרם החלו פעולות הבנייה של הארמון השני של הורדוס. המשך