מחקר ארכיאולוגי – ארמונות החשמונאים והורדוס, במוצא ואדי קלט, ביריחו

בשנת 15 לפנה"ס הגיע ליהודה האורח הנכבד ביותר שביקר בעת שלטונו של הורדוס — מרכוס אגריפה, המשנה לקיסר והאחראי לרבים ממפעלי הבנייה בממלכתו של אוגוסטוס. יוסף בן-מתתיהו מספר כי הורדוס אירח אותו בקיסריה, בשומרון, בהורקניה, באלכסנדריון ובהרודיון. אין לנו ספק כי האורח התרשם עמוקות מעצמת מפעלי הבנייה של המלך. דומה, כי עם שובו לרומא החליטו השלטונות להעניק להורדוס כבוד על פועלו בתחום הבנייה, וכמחווה נשלח ליהודה צוות של בנאים ואדריכלים כדי לסייע, בפרק זמן קצוב, בהקמת מפעלים נוספים.

למחווה זו אין כל עדות היסטורית, אולם שלושה אתרים שנחשפו בהם שרידי קירות בעלי ציפויי אבן בסגנונות שונים, "אופוס רטיקולטום" ו"אופוס קוודרטום", מעידים לעניות דעתנו על כך. שני מושגים אלו, בשפה הלטינית, שייכים לטכניקת בנייה שהתפתחה עוד במחצית המאה הראשונה לפנה"ס. טכניקה זו קשורה בקירות אשר בעיקרם נוצקו בבטון והקליפה החיצונית שלהם נבנתה, כתחליף לתבניות עץ, בעזרת אבנים קטנות שסותתו במיוחד לשם כך. הפינות נבנו בעזרת אבנים מלבניות הדומות מאוד ללבנים שרופות, והן קרויות "אופוס קוודרטום". יתר פני הקיר נבנו בעזרת אבנים מרובעות, זעירות, שהונחו בזוית של 45 מעלות והן מכונות "אופוס רטיקולטום". נציין כי לדגם האופוס רטיקולטום קדם דגם שכונה "אופוס אינצ'רטום", והוא מתוארך למאה השנייה לפנה"ס. הדגמים דומים זה לזה אלא שבקדום מביניהם לא הייתה לאבנים צורה מגובשת.

קירות בציפויי אופוס רטיקולטום ואופוס קוודרטום נתגלו בשלושה אתרים. האחד בירושלים — מבנה עגול ליד שער שכם; השני בבניאס אשר למרגלות הר החרמון — מבנה ששימש אולי כמקדש; והשלישי באתר ארמונות החורף שביריחו. כבר קלסו וברמקי הניחו כי הבנאים שעסקו בהקמת קירות אלו הגיעו מאיטליה. שיטת בנייה זו לא נחשפה בשום מקום אחר ברחבי ארץ-ישראל, לא לפני ימיו של הורדוס ולא לאחריהם. יתרה מזאת, בכל המזרח התיכון, להוציא מבנים בודדים, לא נמצאה בנייה מסוג זה, כנגד זאת באיטליה היא הייתה נפוצה מאוד. מכאן ביטחוננו כי צוות אחד מיומן שנשלח במיוחד לשם כך, השתתף בהקמת שלושת המבנים, ולאחר מכן, מן הסתם, חזר לאיטליה. ההנחה היא כי בכל שלושת האתרים שנזכרו לא עבדו האורחים לבדם אלא השתלבו בצוותים מקומיים שבנו יחד עמם את הבניינים, שכן אנו מוצאים ביריחו, באותו הבניין, קירות בנויים בטכנולוגיה הרומאית החדשה ובצדם קירות מלבני בוץ. כלפי חוץ לא נראה הדבר לעין כלל וכלל מאחר שהקירות כולם כוסו, מיד לאחר בנייתם, בטיח על בסיס סיד. בבניין הארמון השלישי, כפי שנראה להלן, השתתפו לא רק בנאי אבן ובטון רומאים אלא גם רצפים, מעטרי קירות, גננים, וככל הנראה גם אדריכלים שבאו מאיטליה.
* * *

לשם הקמת הארמון השלישי בחר הורדוס בכברת אדמה, כ-30 דונם שטחה, המשתרעת משני צדי ואדי קלט. במרכזו של השטח שנבחר להקמת הארמון מצוי ואדי קלט שהוא כידוע נחל יבש במרבית ימות השנה. פעמיים-שלוש בשנה זורמים בו מי שטפונות שמקורם בגשמים היורדים ממערב לאתר, אך שטפונות אלו נעלמים כלעומת שבאים, שעות ספורות לאחר תום הגשמים. לעומת זאת, בסופי חורפים עתירי גשם המים בוואדי זורמים למשך שבועות אחדים, משבוע אחד ועד כעשרה שבועות.7 דומה כי הורדוס עמד במשך השנים על תופעה זו וחלם, להקים בבוא העת ארמון שישתרע משני צדי הוואדי וידמה בעת הזרימות העונתיות לארמון הבנוי על שפת אגם או ים, מה שהרומאים כינו בשם "ווילה מריטימה". ההזדמנות באה בעת שמרכוס אגריפה, על פי השערתנו, שלח את צוות הבנאים. הארמון החדש לא נהנה מנוף יוצא דופן בהשוואה לשני הארמונות שקדמו לו, אך חלקת הקרקע שנבחרה הייתה שטוחה מעיקרה ונוחה לבנייה, להוציא מכלל זה את הוואדי הזורם בקו ישר במרכזה.

קדמה לארמון, מצפון לוואדי, וילה שכללה חדרים מפוארים וחדרי משק, בדומה לווילות המסורתיות מן התקופה הרומאית ששילבו משק חקלאי בחיי הפאר של בעל המשק. להערכתנו נבנתה הווילה כ-15-10 שנים לפני הקמת הארמון, בסמוך לזמן הקמתו של הארמון השני. מרביתה של הווילה פורקה בעת הקמת הארמון השלישי, אך חלקים בודדים ממנה, מצפון לאגף הצפוני וממזרחו (ראו להלן) שולבו בארמון החדש. בין שרידי הווילה שנחשפו מצפון לוואדי קלט, חלקם מתחת לרצפות הארמון החדש, ראויים לציון: פסיפסים מעוטרים בדגמים גיאומטריים בשחור ולבן; מתקני תעשייה שלא יכולנו לעמוד על טיבם ובצדם מקווה טהרה עם שתי ברכות; וקבוצה של חדרים שנבנתה סביב חצר מרכזית קטנת ממדים.

ארמונו השלישי של הורדוס ביריחו נבנה כמכלול אדריכלי מתוכנן כהלכה. להוציא מן הכלל את ברכת הענק שהייתה מדרום לוואדי קלט, ואשר נועדה בוודאי הן לשחייה והן לשיט בסירות קטנות, כל הקירות של הארמון היו מקבילים לתוואי ואדי קלט, באזור הארמון, או ניצבים אליו. על הוואדי עצמו נבנה גשר אשר גם אם לא הותיר אחריו שריד ופליט יש בידינו מספיק הוכחות עקיפות כדי לבסס את עובדת קיומו.

הארמון החדש כלל ארבעה אגפים. הגדול והמרכזי מבין הארבעה מכונה בשם "האגף הצפוני", והוא השתרע מצפון לוואדי. שלושת האגפים האחרים היו מדרום לוואדי: הגן השקוע, ברכת ענק והתל הדרומי. האגף הצפוני כלל אולמות, חדרי אירוח, שתי חצרות פריסטיל, ובית מרחץ בסגנון רומאי. כמו כן היה צמוד אל האגף, ממזרחו, מבנה אשר ככל הנראה, שימש שירותים או מקום מגורים לצוות הארמון. מבנה זה נבנה סביב חצר מרכזית, והיה במקורו חלק מהווילה שקדמה להקמת הארמון השלישי (וראו לעיל).

בחזית חלקו המערבי של האגף נבנתה עזרת עמודים אשר נמשכה כלפי מערב, עד גבעה סמוכה. בתחילה הקיפה העזרה ואדי זעיר הנשפך מכיוון צפון אל תוך ואדי קלט, העזרה הייתה כעין פרגולה דמוית האות ח. לאחר מכן נמשכה עזרת העמודים בעוד כ-60 מ' כלפי מערב, בלי שהיה מאחוריה כל בניין אלא רק קיר תוחם. הממצאים בשטח מעידים שהסטיו המתואר כאן היה מעוטר בפרסקאות ובסטוקו (הסטוקו נמצא בעיקר על התקרה). מידת האורך של הסטיו על הגבעה המערבית משוערת מאחר שרק חלקה של הגבעה שרד, והחלק הקיצוני, כלפי מערב, התמוטט בשל שטפונות בוואדי קלט. מבחינה אדריכלית אנו מתייחסים אל כל חלקי עזרת העמודים שתוארו לעיל, ובכלל זה הקטע דמוי הפרגולה שבמרכז, כאל יחידה אחת. קטע העזרה שעל הגבעה המערבית, מכל מקום, היה מצוי בקו אחד ובמפלס אחד עם קטע עזרת העמודים שבחזית האגף הצפוני.

הכניסה המרכזית אל האגף הצפוני הייתה מדרומו, מתוך עזרת העמודים שתוארה זה עתה, בנקודה הנמצאת ממול התל הדרומי והגשר שקשר בין שני צדי הוואדי.11 הפתח הוליך אל חדר מעבר אשר מתוכו ניתן היה להיכנס ישירות אל חצר פריסטילית שנחשפה ממזרחו (להלן "החצר המזרחית", B55 מספרה) או לעבור דרך חדר נוסף אל חצר פריסטילית אחרת, (להלן "החצר המערבית", B64 מספרה). כל חדרי האגף הצפוני, להוציא חדר אחד, היו מעוטרים בפרסקאות. לפחות לכמה מהם, אם לא לכולם, היו גם עיטורי סטוקו (טיח מכויר) על התקרות. שתי החצרות הפריסטיליות אף הן עוטרו בפרסקאות. שני חדרי הכניסה והמעבר, שציינו לעיל, במיוחד המערבי שביניהם (B90 מספרו), היו מעוטרים בפרסקאות מהודרות במיוחד. הן טיב העיטורים והן חדשנותם של פרסקאות אלו, שמבחינה אומנותית שייכות לניצני הסגנון המכונה "פומפיאני שלישי", מעידים על בעלי מלאכה שבאו מרחוק. אנו מניחים כי אומנים אלו השתייכו לאותו הצוות שכלל את הבנאים שהקימו את קירות הבטון הרומאי.

החצר המזרחית, 20.5X14.4 מ' גודלה, הייתה מוקפת סטווים משלושה או ארבעה עברים. מידת ההרס בדרום החצר מונעת מלקבוע עמדה ברורה בנדון. עמודי הסטיו המזרחי היו עבים מיתר העמודים ובוודאי גם גבוהים מהם, מה שנתן חשיבות יתר לאולם שהיה מעבר לסטיו (וראו להלן). העמודים עצמם היו חלקים בחלקם התחתון ומחורצים בחלקם העליון. החלק התחתון והחָלק של כל עמוד, היה צבוע לסירוגין באדום ובשחור. כותרות העמודים היו מן הסגנון הקורינתי. העמודים עצמם, שלא כבשאר האתרים משל הורדוס, היו בנויים באבנים קטנות, בדומה לאבני האופוס קוודרטום. העמודים האלה, על כן, אף אותם בנה הצוות שבא ממרחקים. דמות החצר תואמת את טיפוס החצר שוויטרוביוס כינה בשם "רודית". כל העמודים נמצאו במפולת מסודרת בתוך החצר, עדות לרעידת אדמה שהרסה את מרביתו של הארמון. על פי הממצא החומרי ניתן לתארך את רעידת האדמה לאמצע המאה הראשונה לסה"נ לערך. גן הנוי שהיה במרכז החצר הותיר כמה עדויות: פני הגן היו מחולקים לגומות, כנראה לצורכי השקיה יעילה של הצמחים, כמו כן בקרקעית הגן שולב סלע, כ80- ס"מ גודלו, שהיה ככל הנראה, חלק מעיצובו של הגן.

האולם שנחשף ממזרח לחצר, 13.5X8.2X11.0 מ' מידותיו (57B מספרו), צורתו הייתה כצורת האות T. אולם דומה, קטן יותר בממדיו, נחשף בארמון הראשון של הורדוס ביריחו, ממזרח לחצר הפריסטילית (וראו לעיל). אין ספק כי שני האולמות קשורים זה בזה לא רק בקשר טיפולוגי אלא גם בדרך השימוש בהם שהייתה בוודאי זהה, דוגמת קבלות פנים שעשויות היו להיעשות בטקס מיוחד, כמו גם סעודות. להוציא את חדרי בית המרחץ של הארמון חרג אולם זה מן הכלל בהיותו בנוי בבטון רומאי ולא בלבני בוץ. ייתכן אף שתקרתו הייתה קמורה, בניגוד לתקרות השטוחות הסטנדרטיות. מעיטורי האולם לא שרד דבר במקומו המקורי. הכניסה אל האולם הייתה רחבה ביותר, כ-4 מ', מה שמצביע על כך שהיושבים בתוך החדר יכלו ליהנות ממראה הגן הפריסטילי שממערב לו. לאירוח שימש גם חדר נוסף, רגיל בגודלו, שנחשף ממערב לחצר (36B מספרו). גם חדר זה נפתח אל החצר הפריסטילית בפתח רחב, כמעט למלוא רוחבו של החדר. מתוך צדו האחורי של החדר נפתח פרוזדור שנמשך עד החצר הפריסטילית המערבית.

בצד הצפוני של החצר הייתה מצויה הכניסה אל בית המרחץ המרכזי של הארמון השלישי. במכלול הארמון היה גם בית מרחץ נוסף מדרום לוואדי (וראו להלן). מרבית חדרי בית המרחץ, חמישה במספר, נמצאו בטור אחד שהשיק לחצר ולחדרים שהיו משני צדדיה. כל החדרים הללו נבנו בבטון רומאי, ודומה כי לכולם היו קמרונות חבית, להוציא את החדר המערבי שהיה עגול בצורתו ומכוסה קרוב לוודאי בכיפה. עדות לכמה מקמרונות החבית נמצאה בדמות גושים גדולים נפולים. חרג מן הטור וגם מן האחידות שבשיטת הבנייה — החדר הקר, שנחשף מצפון לטור החדרים.

חדר הכניסה וההלבשה (אפודיטריום) היה האמצעי בטור חמשת החדרים. בחדר זה לא נחשפו כל ממצאים מיוחדים כמו ספסלים בנויים או גומחות בקירות. משני צדי חדר הכניסה היו חדרים פושרים (טפידריה) אלא שהחדר בצד המזרחי שהיה מצוי במעבר אל החדר החם של בית המרחץ, היה אף הוא כמו החדר החם, מחומם בעזרת מערכת של היפוקאוסט. זהו המקרה היחיד הידוע לנו בבתי המרחץ בארמונותיו של הורדוס של חדר פושר מחומם. החדר החם (קלדריום) המצוי בקצה המזרחי של טור חדרי בית המרחץ היה מלבני בתכניתו, אך היו גומחות בכל ארבעת קירותיו, מבנה אופייני לקלדריה בארמונותיו של הורדוס. גודלו של החדר ללא הגומחות היה 7.4X4.9 מ'. בקצה המערבי של טור החדרים חשפנו חדר עגול, 8 מ' קוטרו, שהיו לו ארבע גומחות בארבע "פינותיו". פרט יוצא דופן בחדר זה היא מערכת של חללים בצורת שתי תעלות עגולות שנמצאה מתחת לרצפת החדר. לא היו אלו תעלות למים ולא תעלות להזרמת אוויר חם שכן אין הן קשורות בכל תנור שהוא. שימושו של חדר זה היה קרוב לוודאי חדר הזעה המכונה לעתים "לקוניקום" ולעיתים "סודטוריום". חימומו של החדר נעשה, ככל הנראה, בעזרת גחלים שהוצבו על מגשים (braziers). חדרים בתכנית דומה שכיחים בבתי מרחץ באיטליה באותה התקופה, חלקם שימשו פריגידריה וחלקם לקוניקה.

החדר הקר, 5.8X3.5 מ' גודלו, הכניסה אליו הייתה דרך חדר האפודיטריום, והוא היה תפוס כולו בברכה מדורגת. זה היה המבנה הסטנדרטי של החדרים הקרים בבתי המרחץ שנחשפו בארמונותיו של הורדוס. מזרחית לחדר הקר, במרחק מה ממנו, נמצאו שרידי התנור (פרפורניום) שחימם את החדר החם ובאמצעותו — גם את החדר הפושר המחומם שהיה סמוך אליו. התנור היה בקצה חצר זעירה שהכניסה אליה והיציאה ממנה היו מצד צפון דרך גרם מדרגות קצר. הן החדר הקר והן התנור שולבו בתוך טור חדרים ששרדו מן הווילה שקדמה לבניין הארמון השלישי. מסיבה זו אף לא נבנו חדרים אלו מבטון רומאי כיתר חדרי בית המרחץ, אלא יסודותיו נבנו מאבן וקירותיו מלבני בוץ.

כבר ציינו לעיל, כי בין שתי חצרות הפריסטיל של האגף הצפוני היו כמה חדרים. שניים מן החדרים היו קשורים זה בזה וצמודים אל עזרת העמודים שבחזית האגף. החדר האחד שימש חדר כניסה אל האגף (הכניסה היחידה, מלבד הפתח אל האולם הגדול, 70B) וממנו ניתן היה להיכנס ישירות אל החצר המזרחית. מן החדר האחר, המערבי מבין השניים, ניתן היה להיכנס אל החצר המערבית, החדר שבו נחשפו שרידי הפרסקאות היפים שנזכרו לעיל. מצפון לשני החדרים הללו היו שני חדרי אירוח קטנים שנפתחו האחד אל החצר המזרחית (63B, שנזכר לעיל) והאחר, הזעיר מבין השניים, אל החצר המערבית.

החצר המערבית (64 B מספרה) הייתה מוקפת סטווים משלושה עברים אלא שלא כמו בחצר המזרחית, בחצר זו היו כל העמודים בגודל אחיד. אמנם תכנית החצר יוצרת אשליה של מבנה דמוי כנסייה, אלא שמלכתחילה לא היה גג במרכזה. לצדה הרביעי של החצר נסמכה אכסדרה, 7 מ' קוטרה. בניגוד לקירות החצר שנבנו בלבני בוץ, האכסדרה הייתה בנויה בבטון רומאי. אין כל ספק כי האכסדרה הייתה מקורה בחצי כיפה, מה שהצדיק את בנייתה בטכנולוגיה הרומאית. עמודי החצר היו בסגנון האיוני ואף הם נמצאו שכובים בעקבות רעידת האדמה. בחצר נמצאו שברי פרסקו רבים עם עיטורים של צמחים, מן היפים ביותר שנחשפו ביריחו, ומקורם היה, ככל הנראה, בקירות החצר. במרכז החצר הייתה גינת נוי, 12.7X9.3 מ' גודלה. בגינה נחשפו שבעה טורים של עציצים (כ-12 עציצים בכל טור) בדומה לעציצים שמצאנו ליד ברכת השחייה הגדולה של הארמון השני. הנתונים שעלו בבדיקות אינם מאפשרים לקבוע בבירור אילו צמחים היו בתוך העציצים או ביניהם.

מצפון לחצר נמצאו שלושה חדרים, כל אחד שונה באופיו. ה"פרוזאי" מביניהם היה החדר המערבי (80B מספרו), 8.7X4.0 מ' גודלו, שכן היה זה החדר היחיד באגף הצפוני בלא עיטורים, להוציא את המבנה הלא מעוטר שהיה ממזרח לאגף הצפוני ושרד מן הווילה שקדמה להקמת הארמון השלישי. ככל הנראה, שימש חדר זה לצרכים משקיים או לצורך אחסון. החדר האמצעי מבין השלושה (88B מספרו, 5.0X3.9 מ' גודלו) היה יוצא דופן בכך שהכניסה אליו הייתה על ציר האורך של החצר, מתוך מרכז האכסדרה הגדולה שתיארנו לעיל. אין ספק שמיקומו של החדר מעיד על חשיבותו ועל הטקסיות שהייתה כרוכה בכניסה אליו. לא מן הנמנע כי חדר זה שימש בראש ובראשונה חדר כס. גם איכותם הטובה של עיטורי החדר, ביחס לשאר חדרי הארמון, מעידה על כך. נוסף על הפרסקאות הייחודיות הייתה לחדר תקרה מפוארת מעוטרת בסטוקו וגם רצפתו עוטרה בחריצים שחורצו בטיח ונתנו אשליה של לוחות אבן. החדר המזרחי מבין שלושת החדרים שהיו מצפון לחצר (81B-87B מספרו), 9.1X4.4 מ' גודלו, היה מחולק לשניים על ידי מדרגה ובצדה אומנות על הקיר שהיו מעוצבות בפרסקו דמוי שיש ובלטו כ4- ס"מ מן הקיר. לא מן הנמנע כי על המדרגה היו במקור עמוד או שניים, מעין סטילוס או דיסטילוס אין אנטיס. החדר עשוי היה לשמש חדר שינה ואליו היו צמודים, אחד בכל צד, מחסנים זעירים, מעין ארונות קיר בנויים.

ממזרח לחצר, בצד הפרוזדור שנזכר לעיל ואשר קשר בפועל בין שתי החצרות, נחשף חדר זעיר ששימש לקבלות פנים. למרות ממדיו הזעירים נפתח גם חדר זה (100B מספרו) בפתח רחב אל החצר. בדומה לחדר מס' 88B גם חדר זה היה מעוטר בפרסקאות ובטיח, וברצפתו עוצבו לוחות אבן בטיח שכיסה אותה. דומה, על כן, כי החדר הזעיר שימש גם הוא לאירוח אלא שהפעם מדובר באירוח של קבוצה קטנה או של אדם בודד.

השריד המרשים ביותר באגף כולו היה אולם הטרקלין (70B מספרו) ששימש בוודאי בעת ובעונה אחת לסעודות לאורחים רבים ולקבלות הפנים המרכזיות ורבות המשתתפים שהתקיימו בארמון. האולם הענק ניצב בקצה המערבי של האגף, והכניסה היחידה אליו הייתה מתוך עזרת העמודים שהתמשכה לאורך חלקו של האגף. האולם הגיע לכדי 29 מ' באורכו ו-19 מ' ברוחבו, והוא האולם הגדול ביותר מן התקופה הרומאית שנחשף עד היום בארץ-ישראל! דמותו של האולם הייתה בפועל זהה לדמות אולם הטרקלין שחשף פריצ'ארד בארמון הראשון. ההבדלים העיקריים ביניהם היו בסדר הגודל (שטח של 540 מ"ר לעומת 225 מ"ר) ובמבנה פתח הכניסה — בטרקלין הראשון נוסף על פתח הכניסה המרכזי היו שני פתחים צדדיים. בדומה לטרקלין בארמון הראשון, גם את האולם הנדון הקיפו עמודים משלושה עברים, עמודים שמן הסתם היו גדולים יותר, וגם באולם זה היו פדיסטלים מתחת לעמודים אלא שרובם ככולם חסרים למעט אחד ששרד בחלקו, פדיסטל שעוצב בטיח ולא באבן. לעומת זאת העמודים הפינתיים באולם הנדון היו שונים מעמודי האולם בארמון הראשון בכך שנבנו בדגם "עמוד לב" (צירוף בין אומנה ושני חצאי עמודים בזווית של 90 מעלות). שונים היו גם העמודים הקיצוניים בשני הטורים האורכיים, בסמוך לפתח הכניסה. גם בבסיס עמודים אלו, בדומה לעמודים הפינתיים, הייתה אומנה אלא שנוסף אליה חצי עמוד רק מצד אחד. על המרווח הגדול שבין טורי העמודים, 13 מ', התגברו האדריכלים, ללא ספק, בעזרת קורות עץ עבות במיוחד. נחזור ונתייחס לקורות ענק אלו בדיוננו על אודות הארמון המרכזי בירושלים ועל הצד השווה בינו לבין הארמון הנדון עתה. מכל מקום, סביר להניח כי העיטור של האולם בארמון השלישי עלה ביופיו ובאיכותו על עיטורי האולם שבארמון הראשון (וראו להלן).

האולם הענק (70B) היה מרוצף כמעט כולו במרצפות אבן צבעוניות בסגנון המכונה "אופוס סקטילה". (שיטת ריצוף באבנים צבעוניות ובדגמים גיאומטריים שהייתה בשימוש בעולם הרומאי החל במאה הראשונה לפנה"ס). האבנים סודרו בשלושה דגמים, והדגם שכיסה את מרכזו של האולם היה המסובך ביותר: צירוף של מעוינים, משולשים וריבועים היוצרים יחדיו משושים. אמנם מרצפות אלו נשדדו עד האחרונה שביניהן, אך שברי מרצפות שהוכנסו אל תוך התשתית, שנותרה בפועל בשלמותה, מצביעים על סוגי האבנים שהוכנו מהן המרצפות — אבנים מקומיות בצד שיש מיובא. הביצוע הטכני היה מושלם. דיוק ההנחה של האבנים מעורר הערצה לעבודתם של הרצפים שהשתייכו בוודאי לצוות המיומן שהגיע מאיטליה. רק במרכז האולם הייתה הרצפה שונה. ככל הנראה היה במרכז מרבד של פסיפס שאף הוא נעלם ממקומו. מאחר שרצפות האופוס סקטילה מבוססות על טוהרת הדגמים הגיאומטריים הרי מרבד הפסיפס אִפשר לשלב ברצפת האולם גם דגמים אחרים, ככל הנראה דגמים גיאומטריים לצד דגמים של צמחים, בדומה לפסיפסים שנחשפו לדוגמה בגרעין הארמון המערבי של מצדה או בבתי המרחץ של הרודיון. קירות האולם היו מעוטרים בפרסקאות ובוודאי גם בסטוקו. ספיני הפרסקאות היו רחבי ממדים, מעבר למה שמוכר לנו מן הארמונות האחרים של הורדוס, בוודאי בשל מידות הענק של האולם.
הכניסה אל האולם הייתה רחבה ביותר, כ-5.5 מ'. רוחב זה מעיד, ללא ספק, על הרצון לקשור קשר חזותי בין האולם לבין הנוף הנשקף מתוכו.
* * *

מדרום לוואדי היו, כפי שצוין לעיל, שלושה אגפים: הגן השקוע, ברכת מים גדולה ביותר והתל הדרומי. הגן השקוע, כפי שכינו אותו בצדק קלסו וברמקי, היה גן נוי מסודר הנתון בתוך מבנה מלבני מוארך. המבנה המלבני שימש בפועל מסגרת לגן שהיה 145 מ' באורכו ו-40 מ' ברוחבו. האלמנט הדומיננטי בגן היה חזיתו הדרומית שנחפרה אל תוך המדרון, כמעט לכל אורכו של הגן, ובעטייה זכה הגן לכינוי "הגן השקוע" — החזית כונתה בפי קלסו וברמקי בשם "The Grand Facade". חזית זו, שנחלקה בפועל לשניים, נבנתה בבטון רומאי בציפוי אופוס רטיקולטום ואופוס קוודרטום, וכללה, זו בצד זו, גומחות עגולות למחצה ומלבניות בצורתן, לחלופין. החזית כללה 24 גומחות בצדה המערבי ומספר זהה בצדה המזרחי, בסך הכל 48 גומחות. נציין כי אל פיסות הקיר שבין הגומחות היו צמודים חצאי עמודים זעירים. על גבי קטעי החזית ששרדו לא נתגלו כל עיטורים, אך לא מן הנמנע כי הייתה מעוטרת בפרסקאות או בציפוי פסיפס מאבנים (טסריי) זעירות.

החזית הדרומית הארוכה, עם הגומחות, נפסקה במרכזו של קטע באורך 28 מ'. את מקומה תפס מערך של ספסלים עגולים למחצה, בדומה לקוויאה של תאטרון. אלא שהספסלים לא נועדו למושב צופים אלא לשמש ערוגות לפרחים, זאת על פי העציצים ששרדו בתוך הספסלים, ואשר נחשפו בחפירתם של קלסו וברמקי. לכל אורך שני חלקי החזית המפוארת, כמו גם מערך הספסלים דמוי הקוויאה, נתמשכה תעלת השתקפות, 1.5 מ' רוחבה. קשה להניח כי באורח החיים היהודי של הורדוס (בחיי החצר הרשמיים, לכל הפחות) ניצבו פסלים בתוך הגומחות, אך סביר להניח כי ניצבו בתוכן עציצים מפוארים עם צמחי נוי. אם אכן היו עציצים כאלו, הם השתקפו בתעלה שנזכרה לעיל.

משני צדי החזית, לרוחבו של הגן, נתמשכו סטווים כפולים, כלומר שני טורי עמודים, האחד בחזית הסטיו הכפול והאחר במרכזו. הסטווים הכפולים, כל צמד היה כ-40X10 מ' בגודלו, היו מעוטרים בפרסקאות ובסטוקו מהודר, בדומה לעיטורי הסטיו שבחזית האגף הצפוני. הסטווים היו מרוחקים כ-3 מ' מן הגן עצמו מה שהותיר מרפסת מתחת לכיפת השמים. שני הסטווים הכפולים והמרפסות שבחזיתם לא היו במפלס הגן אלא מוגבהים ממנו בכ-20 מ, בעזרת קיר תמך המעוצב בעיצוב מיוחד. אמנם לא נתגלו כל גרמי מדרגות שבעזרתן ניתן היה להתגבר על הפרש גבהים זה, אך אין ספק שהיו כאלה במקור. בחפירות נחשף רמז למדרגות אלו בצורת קטע קיר ששרד בפינה הדרומית-המערבית של הגן. הסטווים הכפולים והמרפסות שבחזיתם היו מוגבהים מן הגן בוודאי מתוך הרצון לאפשר לבאי הגן להשקיף עליו מלמעלה כדי ליהנות מעיצובו ומהצמחים שהיו בו.

בקצה הדרומי של כל אחד משני הסטווים הכפולים נחשף חדר גדול שהיה במקורו מקומר. שני החדרים תחמו, כל אחד בצדו, את החזית הדרומית. קשה להצביע על תפקיד מיוחד שהיה לחדרים אלו, ודומה כי היו קשורים באירוח שנדרש בעת האירועים שהתקיימו כאן. להלכה ייתכן שחדרים דומים היו גם בקצוות הצפוניים של שני הסטווים הכפולים. אם היו כאלו, הם בוודאי נסחפו לקרקעית הוואדי, ולעולם לא נדע אם נכונה הנחתנו.

מן הקיר שתחם את הגן בכיוון צפון, אל מול הוואדי והאגף הצפוני, שרד במקומו המקורי רק קטע קצר. בניגוד לחזית הדרומית, השקועה, שהגיעה לכלל גובה של כ-4 מ', הקיר שתחם את הגן היה להערכתנו קיר נמוך, קיר שלא הסתיר את מראות הנוף לשוהים בתוך הגן. אנו מבססים הנחה זו על הקשר האדריכלי ההדוק בין הגן לבין מערכת הסטווים שמצפון לוואדי, בשולי האגף הצפוני. לקשר זה לא הייתה משמעות של ממש אם לא היה ניתן לצפות מן הגן בסטווים שממול ובשוהים בהם ולהפך. הגן עצמו, כ-112X32 מ' גודלו, עדיין לא נחקר בפועל. בבור בדיקה שחפר מחבר ספר זה בחלקו המערבי של הגן נחשף במקומו המקורי עציץ הדומה לעציצים שתוארו לעיל. ניתן להניח שהגן היה מסודר מטבעו כגן נוי, וכלל שבילים וכן תעלות וברכות מים.

ממזרח לגן, ובאותו המפלס, נבנתה ברכת ענק, הגדולה ביותר בתחום מכלול ארמונות החורף (107B מספרה). אורכה של הברכה כ-90 מ' ורוחבה כ-42 מ'. כמחצית מן הברכה נסחפה אל ואדי קלט ומחציתה האחרת כוסתה בסחף שבא מן המדרון שמדרום לברכה. רק רצועה צרה מקרקעית הברכה הייתה חשופה לעין בטרם בואנו לאתר. רצועה זו הביאה אותנו לגילוי דבר קיומה של הברכה, אשר לעניות דעתנו, שימשה הן לשחייה והן לשיט בסירות קטנות וכמובן גם למשחקים ולתחרויות הקשורים בשתי פעילויות אלו. הברכה איננה מקבילה לוואדי ועל כן גם לא לשאר אגפי הארמון. לעומת זאת היא מקבילה למדרון שמדרומה. מתבקשת מאליה ההנחה כי הדבר נועד לאפשר לצופים לשבת על המדרון שמדרום ולצפות בהנאה בנעשה בברכה. מצפון לברכה שרדו קטעים מקיר תמך ארוך. קיר זה נבנה לאורך ואדי קלט ובמקביל לו, בניגוד לברכה שסטתה בכ-30 מעלות מכיוון זה, כמו גם כיוון כל שאר חלקי הארמון השלישי.

במחצית המרחק שבין הגן השקוע והברכה ודרומה מכאן מצוי התל הדרומי מבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק. בעת שביצעו קלסו וברמקי את חפירותיהם באתר מצאו עדות לגרם מדרגות שעלה לראש התל. המדרגות הונחו על גבי קשתות שנשענו על קטעי קירות, מעין אומנות מוארכות. בתחתית גרם המדרגות מצוי עד היום מעין חדר פתוח כלפי צפון. החדר שימש, ככל הנראה, תשתית לחלקו התחתון של גרם המדרגות.

התל הדרומי, חלק בלתי נפרד מן הארמון השלישי, הוא להערכתנו אחד הפרקים המרתקים באדריכלות של הורדוס. בניגוד לחופרים, קלסו וברמקי, שהבחינו באתר בשלושה שלבים, החל בתקופה ההלניסטית וכלה בימיו של הורדוס,26 מחקרינו הראו לא רק שהבניין היה חד-תקופתי, אלא שניתן למרות ההרס לשחזר בדיוק רב את דמותו. אף על פי שאנו רגילים לראות בתלי ארץ-ישראל עדות לשכבות יישוב רבות זו על גבי זו, כבר בארמון החשמונאים, בתל הצפוני מבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק, ראינו כיצד תולדות התל הצטמצמו לשני שלבים בלבד וכי התל היה בעצם מלאכותי. אף בתל הצפוני הסתבר כי התל הוא תוצאה של פעולת בנייה אחת בלבד, תל שנועד לשאת על גביו מבנה. מפליאה העובדה שהמבנה שעמד על ראש התל היה בעיקרו אולם אחד בלבד! אך למעשה תופעה דומה מוכרת לנו מתרבויות זרות ומתקופות שונות, דוגמת מקדשי הזיגורט במסופוטמיה או מקדשים המוכרים לנו לרוב מן העולם האצטקי, במרכז אמריקה. ביריחו, לעומת זאת, הייתה להורדוס ולאדריכליו היזמה לבנות תל מלאכותי שנשא על גביו לא מקדש ולא מאוזוליאון אלא, קרוב לוודאי, אולם לקבלה ולאירוח.

השרידים באתר כוללים יסוד מסיבי שהיה כמעט ריבועי בתכניתו, 20.5X19.5 מ' גודלו, אולם מרכזו היה מעוצב כמעגל בקוטר של כ15- מ'. המעגל היה חצוי בארבע קירות, שניים בכיוון צפון-דרום ושניים בכיוון מזרח-מערב. בין הקירות נוצרו מעין תשעה חדרים אלא שהם מלאים באבני שדה וחלוקי נחל שנועדו בבירור לתשתית. רק אחד מן החדרים לא היה מלא באבנים ושימש כבור מים מטויח בטיח הידראולי האופייני לתקופה. חשוב אף לציין את חלקי ההיפוקאוסט של בית מרחץ שנמצאו פזורים על ראש התל, את מקצתם גילו זה מכבר קלסו וברמקי ומקצתם גילינו אנחנו. חלקים אלו הם עדות ברורה לבית מרחץ שעמד בוודאי במקום זה. מה שמחזק את קביעתנו הוא בור המים שהזכרנו זה עתה.

מה הייתה דמותו של הבניין שעמד על ראש התל המלאכותי? בתחילת מחקרנו ביריחו, ניסינו לשחזר את צורתו של הבניין הנעלם והדבר לא עלה כלל וכלל בידינו. אולם מרגע שחשפנו את האולם העגול באגף הצפוני, הלקוניקום, לא היה עוד ספק בלבנו כי על גבי התל עמד אולם הזהה בצורתו ללקוניקום אבל כפול בקוטרו, כ16- מ' לעומת 8 מ', ושטחו היה גדול פי ארבעה מהלקוניקום, כ220- מ"ר לעומת כ55- מ"ר.

בבניין התל הדרומי היו מעורבות שלוש שיטות בנייה. עירוב השיטות הוא שהביא את קלסו וברמקי לראות בתולדות התל שלושה שלבים: 1) בנייה באבני גוויל, המבנה הבסיסי. 2) בנייה באבני גזית, נדבכים בודדים אשר שרדו על ראש המבנה הבסיסי. 3) בנייה בבטון רומאי בציפוי אופוס קוודרטום ואופוס רטיקולטום.

על פי מחקרינו, היה השימוש בשלוש שיטות הבנייה כדלהלן: (1) אבני הגוויל שימשו לבניין המסד בלבד, מסד שהיה כולו קבור מתחת לשפכים מכוונים שיצרו את צורת התל; (2) אבני הגזית שימשו לבניין קומת מרתף שהיה בה, קרוב לוודאי, בית מרחץ בסגנון רומאי ושרידיו נמצאו פזורים על פני ראש התל; (3) הבטון שימש לבניית קירות האולם שהיה על ראש התל, מעל לבית המרחץ. על ראש התל שרדו רק גושי בטון, לא מבוטלים בגודלם.

כפי שלמדנו, השימוש בבטון רומאי באגף הצפוני נעשה במקומות שהיו צפויים לתנאי רטיבות או מטעמים הנדסיים. בתל הדרומי בא לידי ביטוי השיקול ההנדסי — לשם הקמת אולם בסדר גודל זה ובצורה זו, השימוש בבטון היה הכרחי.

מרשימה לא פחות הייתה העלייה אל האולם שבראש התל. כפי שציינו לעיל כבר קלסו וברמקי חשפו סדרה של קירות במעלה התל, והללו שוחזרו למבנה של גשר של מדרגות. בניתוח הגבהים שביצענו התברר כי המדרגות הגיעו ישירות אל האולם הענק שהיה על ראש התל.

אם כן, על ראש התל עמד אולם עגול עם כניסה מכיוון צפון, אל מול גשר המדרגות שעלה עד לאולם. בארבע "פינות" האולם נמצאו ארבע אכסדרות עגולות למחצה, בדומה לממצאים בלקוניקום שמעבר לוואדי. האולם העגול שנהרס היה, ללא ספק, מעוטר ומפואר ביותר. בין השפכים שנחשפו באתר נמצאו שברים רבים של עיטורי פרסקו ואף עיטורים אדריכלים מעשה חרס (טרקוטה) הנדירים בארץ-ישראל. לא ידועים לנו כל שרידים מרצפות האולם, אך לא נתפלא אם רצפת האולם העגול הייתה מעשה אופוס סקטילה. בחזית האולם היה ללא ספק סטיו שיסודו נחשף בחפירות. בגב טור עמודי הסטיו, משני צדי הכניסה אל האולם, יש מקום לשחזר גומחות דקורטיביות, בדומה לגומחות של הגן השקוע. הדבר מתחייב לדעתנו מן העובי של קיר היסוד בצד צפון השונה מיתר שלושת הצדדים, האחידים בעוביים.

מתחת לאולם, כמו בקומת מרתף, היה להערכתנו בית מרחץ בסגנון רומאי. מאחר שמדרגות העלייה הגיעו ישירות עד האולם,30 היה צורך בגרם מדרגות מיוחד שיקשור את האולם עם בית המרחץ שמתחתיו. התנור של בית המרחץ היה בוודאי בצדו הדרומי של הבניין, כך שלא נראה לעין מיתר חלקי הארמון. אף שבית המרחץ הרוס לחלוטין (להוציא ברכת מים שהייתה מתחת לאחד מחדריו), ניתן להציע שחזור מקורב לתכניתו, בהסתמך על מערכת קירות היסוד שחילקה את המעגל לתשעה חלקים.

התמונה הנגלית לעינינו בתל הדרומי תואמת שרידים מאותה התקופה ממש המצויים בבאיה (Baia) שמצפון לנפולי שבאיטליה. באתר מרפא זה של האריסטוקרטיה הרומאית מצוי אולם דומה, המכונה אמנם בשם "מקדש מרקורי", אך לא היה מקדש כלל וכלל אלא אחד מאולמות מכלול הרחצה והבילוי. קוטרו של האולם, ששרד כמעט בשלמותו היה 20 מ', גדול במעט מזה של יריחו. אין ספק כי בין אנשי הצוות שהגיעו מאיטליה היו אנשים שהיו מודעים לאולם שבבאיה או לאולמות דומים אחרים.

אולם זה היה להערכתנו אולם אירוח וקבלה נוסף על הטרקלין הענק שנחשף מצפון לוואדי. האולם הצטיין בנוף הנשקף ממנו — על פני כל בקעת יריחו. ההגבהה אפשרה להתגבר על צמרות עצי הדקל, גידול נפוץ ביריחו, כפי שצוין לעיל. בית המרחץ נועד לשרת את האורחים שהתכנסו באולם שמעליו, בדיוק כפי שפעל בית המרחץ הקטן שנחשף במרתף המדרגה התחתונה של הארמון הצפוני.
* * *

עם השלמת הארמון השלישי פעלו באתר החורף ביריחו בעת ובעונה אחת שלושה ארמונות, או ליתר דיוק, מכלול ארמון שהיה מורכב מכל שלושת הארמונות. הרבה שאלות נשארות פתוחות לגבי מכלול זה. אין לנו כל מידע על מערכת הדרכים שקשרה את שלושת הארמונות זה עם זה. רק בנוגע לארמון הראשון אנו יודעים היכן בדיוק הייתה הכניסה אליו מבחוץ. אשר לשני הארמונות המאוחרים יותר, מוכרת לנו מערכת הקשרים הפנימיים בכל אחד מהם, אך אין אנו יודעים כיצד היו קשורים עם החוץ. שאלות נוספות נוגעות לאגפי המשק ששירתו את הארמונות השונים, נתון מוכר היטב במצדה ואף בהרודיון מוכר בחלקו, אך לא ביריחו. לא מן הנמנע כי בסביבת הארמונות, בשטחים שעדיין לא נחפרו, מצויים שרידי כמה ממבני המשק. שאלות נוספות קשורות באיתור המטבחים. אמנם הנושא קשור במערך המשקי, אך היינו מצפים למצוא רמז כל שהוא גם בארמונות עצמם. נחזור ונזכיר כי בארמונות התאומים, אמנם מן התקופה החשמונאית, מצאנו נתונים ברורים למדיי בנושא הנדון. כבר עמדנו על הקשיים בנוגע לאיתור בתי השימוש או להגדרתם בארמונות הנדונים, למעט אולי המקרה האחד שנזכר לעיל.

אין ספק כי משנבנה, הפך הארמון השלישי להיות לארמון הייצוגי. למעמד דומה זכה הארמון השני, שעה שהוקם; אם לשפוט על פי אולמות הטרקלין, הרי עד שנבנה הארמון השלישי שימש טרקלין הארמון הראשון כאולם המרכזי לקבלות פנים חשובות. בקביעתנו זו אנו מתייחסים לא רק לסדרי הגודל אלא גם ובמיוחד למבנה האדריכלי הזהה של שני האולמות — אולם 33 בארמון הראשון והאולם הענק, 70B בארמון השלישי — מעין "אויקוס מצרי". מבחינה זו צריך אולי לראות בארמון הראשון ארמון ששימש מקום מרכזי למגורים ולאירוח גם לאחר הקמת הארמון השני, בעוד הארמון השני היה בעיקר ארמון לצורכי בילוי, תוך שימת דגש על פעילות השחייה. משהוקם הארמון השלישי עברו מרכיבי הבילוי העיקריים וקבלות הפנים אליו, אך מקום המגורים המרכזי המשיך, ככל כנראה, להיות הארמון הראשון ובמידת מה גם הארמון השני.

דומה כי ניתן להבחין היררכיה באולמות לקבלת הפנים שהיו בארמון השלישי, היררכיה שבמידה מצומצמת יותר כבר היה בארמון הראשון. אין כל ספק כי קבלות פנים וסעודות בקנה מידה גדול היו מתקיימות באולם 70B ואף באולם העגול שעל ראש התל הדרומי. מן הסתם, הן בשל תכניתו התואמת את צורת הטרקלין המסורתית והן בשל קרבתו ליתר אגפי הארמון, היו סעודות מרכזיות, כמו גם קבלות פנים המוניות, מתקיימות באולם 70B. באולם העגול היו מתקיימות בוודאי בעיקר קבלות פנים, אם כי לקהל נבחר ומצומצם יותר (קבלות הפנים בוודאי כללו דבר אוכל או משקה). סעודות וקבלות פנים מצומצמות יותר יכלו להתקיים גם באולם 58B, שאליו הוליכה, בצורה מודגשת, החצר המזרחית. מעבר לכך כלל האגף הצפוני שני חדרי אירוח קטנים לפגישות ולסעודות מצומצמות עוד יותר. עד כה מנינו את כל אותם חדרים הנפתחים בפתח רחב אל חצרות הארמון או אל הנוף הפתוח. מעבר לכך כלל הארמון חדרים נוספים שאפשרו אף הם מפגשים שונים, כמו שני החדרים (או ארבעת החדרים) שהיו בפינות הגן השקוע. לא מנינו עד כה את החדר המצוי בקצה הצפוני של החצר המערבית, החדר שנכנסו אליו מתוך האכסדרה העגולה למחצה. חדר זה (אולי חדר כס) שימש בוודאי בעיקר לטקסים או לקבלות פנים מיוחדות שנועדו לקהל מצומצם ביותר או לאורחים נכבדים. מדרג דומה כבר נמצא, ככל הנראה, בארמון הראשון ביריחו. הסעודות וקבלות הפנים הגדולות יותר היו באולם עם העמודים, וקבלות פנים מצומצמות יותר התקיימו בחדר דמוי האות T שהיה מולו, מעבר לחצר הפריסטילית. האדריכלות של הארמון השלישי מדהימה. לפנינו אולי הבניין המעודן ביותר ברמת תכנונו, בהשוואה לכל הבניינים שבנה הורדוס ואשר מוכרים לנו מן החפירות.
***  המשך