עמותת תרבות ומורשת יריחו

סמוך לאחוזה המלכותית, מדרומה, הוקם ארמון החורף, סמוך למקום מוצאו של ואדי קלט מתוך ההרים, בנקודה הקרובה ביותר לירושלים, בכל בקעת יריחו, מרחק של כ-25 ק"מ מן הבירה. המקום גבוה במקצת מעל לבקעת יריחו, ואפשר להשקיף ממנו כמעט על כל הבקעה. לא מן הנמנע כי עובדה זו הייתה אחד השיקולים להקמתו של הארמון במקום זה, סמוך למוצא ואדי קלט. הקרבה לירושלים, האקלים החורפי הממוזג (הטמפרטורה הממוצעת גבוהה כ-10 מעלות צלסיוס מאשר בירושלים), יפי האזור והנוף הפתוח הנשקף מן האתר, הסמיכות אל האחוזה החקלאית שבשנים המעטות לקיומה בוודאי כבר התמלאה בירק, בעצי פרי וכיוצא בזה, וכמובן שפע המים שהובאו למקום עם הקמת החווה — כל אלו היו הבסיס המוצק לקיום ארמון חורף מוצלח. הארמון החשמונאי, שהלך וגדל (בשישה שלבים), ולאחריו ארמון הורדוס, שהלך והתרחב אף הוא (בשלושה שלבים), הם ההוכחה הטובה ביותר ליסוד המוצק שעמד מאחורי הקמתו של ארמון החורף ומיקומו.

ארמון החשמונאים הראשון ביריחו הוקם לא הרחק מן המקום שממנו יוצא ואדי קלט מתוך ההרים, וזורם אל המישור. להקמתו של בניין הארמון הראשון קדמה בנייתו של מגדל שמירה שהיה ככל הנראה קשור מלכתחילה במערכת השמירה על החווה החקלאית. המגדל, שהיה בנוי בצדו החיצוני באבני גזית וגודלו היה כ-13X13 מ'. כשהוחלט על הקמת הארמון מצאו האדריכלים דרך לשלב את המגדל בתוך המבנה החדש, מה שמנע את הצורך להרסו. במרוצת השנים הוחלט למלא את הארמון בעפר כדי לבנות מעליו ארמון חדש, מבוצר. הארמון הראשון שימש מסד לבניין שנבנה מעליו והוקף חפיר. המילוי המסיבי הִקשה על חשיפת המבנה הקבור בתוך התל, אך מאידך הוא הביא להשתמרות מפליאה של חלקים מתוך הבניין ה"קבור" אשר בחלקם שרדו עד לגובה של כשתי קומות (כ-8-7 מ').

קירות הארמון כולו נבנו בלבני בוץ שניצבו על גבי יסודות של אבני שדה. רק חלק ממזוזות הפתחים של הבניין נבנו באבני גזית כדרך לחיזוקן. קירות הארמון היו מכוסים, עד לגובה של כ-1.8-1.2 מ' מעל לרצפה, בטיח סיד בטיב מעולה. מעל לגובה זה, כנראה מטעמי חיסכון, היה הטיח עשוי מאדמה כמו הלבנים. על גבי קטעי טיח האדמה שחשפנו מצאנו שרידים בודדים של צביעה בסיד. אין לנו ספק על כן כי החדרים בשלמותם היו מסוידים כך שמבחינה חזותית ההבדלים שבדרך הכנת הטיח כמעט שלא באו לכלל ביטוי. רצפות הארמון שנחשפו היו עשויות כולן מטיח סיד שהונח על גבי תשתית של חלוקים ואבני שדה. כפי שנראה בהמשך הדברים, רצפה מסוג זה מאפיינת רבים מהחדרים, מהפרוזדורים ומהחצרות של הבניינים השונים המוכרים לנו הן בארמונות החשמונאים והן בארמונותיו של הורדוס.

אספקת המים אל הבניין החדש וסביבתו הקרובה נעשתה באמצעות צינור מים תת-קרקעי. תחילתו של הצינור באמת המים מוואדי קלט, בנקודה הסמוכה לכניסתה של האמה אל תוך תחום האחוזה המלכותית. הצינור, שאורכו כ-400 מ', הונח כ-50 ס"מ מתחת לפני הקרקע, מחוץ לקיר שתחם את האחוזה מצד דרום ובמקביל לו. הצינור עצמו היה מורכב מחוליות חרס, 51-43 ס"מ אורכן ו-11-9 ס"מ קוטרן. על גבי הצינור הונחה שכבת מגן של אבני שדה זעירות שחוזקו בטיט על בסיס סיד ומעליה מילוי של אדמה. ייתכן שהצינור שימש במקורו כסיפון שאִפשר, לדוגמה, להעלות מים אל הקומה השנייה של הבניין, אך אין לנו כל ראיות לכך.

הארמון נבנה סביב חצר פנימית, שגודלה המשוער היה 25X18 מ'. כיתר חדרי הבניין גם החצר הייתה מרוצפת בטיח סיד. מן החצר הפנימית עצמה נחשף רק קטע קטן בפינתה הדרומית-המערבית. לאורך הקיר המערבי של החצר נמצאה על גבי הרצפה תעלת מים ששימשה, ככל הנראה, חלק ממערכת הניקוז של הבניין. נציין כי במחצית גובהו של הקיר שתחם את החצר ממערב, ושרד לגובה של כ-7 מ', מצוי כיום חריץ, עדות לקורת עץ שהייתה כאן בעבר ונרקבה. נראה כי יש לקשור חריץ זה עם מערך הקומה השנייה של הבניין. להלכה עשויים היו להקיף את החצר סטווים, אך דומה כי החצר הייתה ללא כל עזרות עמודים (בדומה לארמונות התאומים שבאתר זה או לגרעין הארמון המערבי במצדה, וראו להלן). החצר הייתה מוקפת חדרים שונים משלושה עברים בלבד. בצד המערבי שימש הקיר החיצוני של החצר גם כקיר התוחם את הבניין כולו.

האגף הגדול ביותר של הבניין (האגף הצפוני) היה מצפון לחצר וכלל חדרי מגורים וחדרי שירותים שונים. בחלק המערבי של האגף נחשפו קטעים של כמה חדרים. אחד מן החדרים היה מעוטר סטוקו שעוצב בספינים, מעין חיקוי ללוחות שיש. גם במרכז האגף נחשפו כמה קטעי חדרים וכן קטע של פרוזדור. אחד מן החדרים שבמרכז שימש חדר אמבטיה, ובחדר סמוך אליו (בצדו של הפרוזדור) נחשף מתקן לחימום המים. האמבטיה עצמה הייתה בנויה ומטויחת בטיח על בסיס סיד. בחלק המזרחי של האגף נחשף בשלמותו מקווה טהרה, מן המקוואות הקדומים שנחשפו עד היום בארץ-ישראל, אם לא הקדום מכולם. הן קדמותו והן הממצא שנחשף בו (ראו להלן) הופכים אותו לפריט בעל חשיבות רבה בחקר מקוואות הטוהרה. המקווה עמד בתוך חדר גדול יחסית, והיה מורכב משתי ברכות עמוקות: האחת מדורגת, והאחרת לא. גודלה של כל אחת מהן היה 2.2X4.0 מ' ועומקן המרבי היה כ-2.5 מ'. במקווה נשתמרו במלואן הכניסות של המים והיציאות שלהם, וכן צינור עשוי מעופרת שחיבר בין שתי הברכות. המים הגיעו אל הבניין והמקווה במערכת משולבת של צינורות ותעלות והיו, מכל מקום, בחזקת מים זורמים ולא מים שאובים. מים שאובים היו אסורים, על פי חוקי המשנה, לשימוש בלעדי במקווה טהרה. לאגף הצפוני, כמו ליתר חלקי הבניין, היו קרוב לוודאי שתי קומות, כך שהוא כלל, להערכתנו, בין 40 ל-50 חדרים. לא מן הנמנע כי באגף הצפוני היו חדרי רחצה נוספים ואולי אף מקווה טהרה נוסף.

ממזרח לחצר נמצא אגף שהיה קטן בהרבה מן האגף הצפוני, אגף שברובו עדיין לא נחפר. הממצא היחיד שנחשף עד כה באגף זה הוא פרוזדור ארוך, שגבל בקיר החיצוני של הבניין, 30 מ' אורכו ו-3.4 מ' רוחבו. בצדו הדרומי היה הפרוזדור קשור אל חדר הכניסה של הארמון (ראו להלן) ובצדו הצפוני — אל האגף הצפוני. בקצה הצפוני של הפרוזדור, ליד מקווה הטוהרה, נמצא חדר שדרכו ניתן היה לצאת אל מחוץ לארמון; אין לדעת אם יציאה זאת הייתה קיימת מלכתחילה או שנוספה במרוצת השנים, לאחר שנבנה מכלול ברכות השחייה שיתואר להלן.

האגף הדרומי היה ככל הנראה האגף הייצוגי של הארמון. בקצה המזרחי של האגף נחשף חלק מחדר אשר היה, ככל הנראה, חדר הכניסה אל הבניין. פתח הכניסה עצמו נעלם, אך העדות לספסלים בנויים שעמדו לאורך כל קירות החדר ששרדו, מרמזת על כך. נציין כי חדרים עם ספסלים ששימשו חדרי כניסה ומשמר לארמונות, מוכרים בארץ-ישראל בעיקר ממצדה אך כפי שנראה בהמשך הדברים, חדר דומה נחשף גם בארמון התאומים, שבתחום מכלול הארמון החשמונאי.

ממערב לחדר הכניסה (מעבר לשני חדרים קטנים, שרק אחד מהם נחשף) היה חדר אשר עשוי היה לשמש חדר הקבלה או הטרקלין של הארמון. אמנם חשפנו רק את פינתו הדרומית-המזרחית אך העיטור המהודר המצוי בחדר מצביע על כך. קירות החדר היו מכוסים בפרסקאות עד לגובה של כ-1.6 מ' מעל לרצפה. הפרסקאות, בשלל צבעים, עוצבו בדגם דמוי שיש שניכרות בו שכבות שונות. מעל לפרסקאות עוצבו הקירות בנדבכים של לוחות אבן, שהיו עשויים מסטוקו. סגנון עיטור דומה, הידוע בשם "איזודמי", מוכר בין השאר מבתי מגורים בדלוס ומקברים באלכסנדריה.¹⁴ הגישה אל חדר מפואר זה לא הייתה מחדר הכניסה, אלא ככל הנראה מן החצר. על פי השוואה עם הארמון המערבי במצדה, ניתן לשער כי ממערב לחדר המעוטר נבנה חדר שהיה פתוח אל החצר, ודרכו נכנסו אל תוך חדר הקבלה-הטרקלין המשוער (גם במצדה שימש חדר מפואר זה לאירוח, לפחות בשעות שתנאי האקלים אפשרו זאת). רק חפירות נוספות בארמון הנדון כאן עשויות להבהיר סוגיה זו. מן החדר המפואר ניתן היה להיכנס אל תוך החדר הזעיר שחצץ בינו לבין חדר הכניסה, ושימש מלתחה או לצורכי אחסנה.

במרכזו של האגף הדרומי היו חדרים נוספים שעדיין לא נחפרו. לעומת זאת נחשפו בקצה המערבי שלו כמה קטעי חדרים שהיו סמוכים אל המגדל שניצב בפינה הדרומית-המערבית של הארמון, ואשר קדם לו בבנייתו. המגדל עצמו, במפלס קומת הקרקע, נחלק לשני חדרים צרים ומאורכים. עם בנייתו של הארמון עובו קירותיו של המגדל לפחות משלושה צדדים, ואף הם צופו באבני גזית כפי שנעשה במגדל המקורי. מאחר שהארמון היה בוודאי בעיקרו בן שתי קומות (זאת על פי גובה קיר הלבנים שהשתמר ממערב לחצר), אנו מניחים כי המגדל לאחר שעובו קירותיו, התנשא לפחות לגובה של שלוש קומות, כ12- מ' ומעלה.

כאמור, בארמון המתואר לא היו חדרים ממערב לחצר. בין החצר המרכזית של הבניין לבין הגן שהיה ממערבו, ניצב אך ורק קיר הלבנים הגבוה שנזכר לעיל. משני עברי החצר, לעומת זאת, בלטו כלפי מערב (מן החצר והקיר התוחם אותה בצד זה) הן האגף הצפוני והן המגדל.

בעת ובעונה אחת עם הקמת הבניין המרכזי הוקמה בצדו המערבי ברכה לרחצה ולשחייה, כ-8X9 מ' גודלה. אין ביכולתנו לשחזר במדויק את הפעילות שנעשתה בברכה זו שהייתה הראשונה להיבנות ביריחו, ובברכות הרבות האחרות, חלקן אף גדולות ממנה, שנחשפו באתר זה. לא מן הנמנע כי פעילות זו כללה טבילה לשם הנאה, שחייה ומשחקים שונים. אנו, מכל מקום, נתייחס לכלל הברכות המצויות באתר כאל ברכות שחייה אף על פי שאיננו יודעים במדויק את אופי הפעילות בהן.

הברכה הנדונה כאן לא עמדה לעצמה. דומה כי השטח מסביבה היה מטופח ומוקף חומת גדר, בוודאי כדי לשמור על צנעת הפרט. לא מן הנמנע כי השטח שסבב את הברכה היה מרוצף, אך אין לנו כל מידע מדויק על כך. סמוך לברכה, מצפון, מצאנו עדות לשני חדרים קטנים, אשר ככל הנראה כללו מתקני רחצה צנועים ובוודאי שימשו גם מקום להחלפת בגדים. בפועל, שרדו כאן צינור עופרת ותעלת מים שניקזו את המים שבאו משני החדרים. ברכת השחייה עצמה קיבלה את מימיה בעזרת צינור אשר היה בוודאי שלוחה של הצינור התת-קרקעי שסיפק את המים לבניין המרכזי של הארמון ולגנים שסבבו אותו.

* * *

דומה כי עוד בימיו של יוחנן הורקנוס, במהלך השלב הראשון בחיי הבניין, נוספה אל הברכה הראשונה ברכה שנייה, בדמותה ובממדיה של הראשונה. סמיכותן של שתי הברכות, זו בצד זו, והשוויון המלא ביניהן מביאים אותנו להנחה כי נועדו לשמש שתי קבוצות שונות של מתרחצים, כמו גברים ונשים. דומה כי בשלב זה, עם הקמת הברכה השנייה, רמת התכנון והעיטור האדריכלי הייתה גבוהה יותר. ולדוגמה, הרצפה שהקיפה את שתי הברכות הייתה ככל הנראה מרוצפת בפסיפסים, והקירות הסובבים אותה מעוטרים בפרסקאות. כמו כן מסביב לברכות היו מתקני מים שונים וביניהם מזרקות. אנו לומדים על כך משרידי מערכות המים שנמצאו, ביניהם צינורות עופרת, אלא שאנו חסרים מספיק נתונים כדי לעמוד על מהותם של המתקנים הללו, כמו גם על אופיו האדריכלי של המכלול הסובב. ברכות הרחצה והשחייה היו לחלק בלתי נפרד מארמון החורף ביריחו, על כל שלביו.

מכלול ברכות השחייה שבנה אלכסנדר ינאי

בעת שירש אלכסנדר ינאי את הארמון שבנה אביו ביריחו, עמדו לרשותו לא רק הארמון והמטעים שסבבו אותו, אלא אף שתי ברכות השחייה שהיו בצדו של הארמון, אוצר לא מבוטל בימים שברכות שחייה היו דבר נדיר ביותר. דומה כי "תאבונו" של המלך הצעיר לא היה קטן. מאווייו ותשומת לבו הופנו הן להרחבת האחוזה המלכותית על מטעיה, והן לבניית ברכות שחייה נוספות, גדולות מהראשונות ומפוארות מהן. ינאי קשר את יישום שני מאוויים אלו יחדיו, באשר לשניהם מכנה משותף — אספקת מים.

הפתרון לאספקת כמות המים הנוספת, שנועדה להגיע לפינה זו שבמערב בקעת יריחו, היה טמון במשיכת מים ממעיינות המצויים מצפון לה. מקור מים אחד, לא אכזב, הם שלושה מעיינות המצויים זה בצד זה בבקעת נערן, שמצפון-מערב ליריחו והקרויים "עין נועימה", "עין דיוק" "ועין שושה". מעיין נוסף ושמו "עין עוגה", הגדול במעיינות בקעת יריחו, מצוי מצפון לאחוזה. כל המעיינות הללו נקשרו עתה בעזרת אמה עם האחוזה המלכותית וארמון החורף שבצדה. עם זאת יש להניח כי באותה שעה המשיכו המעיינות הללו לספק מים לסביבתם הקרובה. האמה החדשה, מכל מקום, אפשרה הן את הרחבת האחוזה המלכותית כלפי מזרח והן את הקמת מכלול הברכות.

מכלול הברכות, שיתואר להלן, הוקם סמוך לבניין המרכזי של הארמון, מצדו הצפוני-המזרחי המכלול משתרע על פני שטח של כ-12 דונם. יש להניח כי חלקו נבנה על גבי גן נוי שהיה סמוך אל הארמון, וחלקו (הצפוני) על חשבון האחוזה המלכותית.

במרכזו של מכלול הברכות החדש ניצבו שתי ברכות לרחצה ולשחייה, כל אחת 18X13 מ' גודלה. הברכות נבנו זו בצד זו ורצועה ברוחב של 6 מ' הפרידה ביניהן. עומקה של כל ברכה היה כ-3.5 מ'. שתי הברכות נבנו על פי אותו "מפרט טכני" המוכר לנו משתי הברכות שנבנו עוד קודם לכן, ממערב לארמון: ספסל הסובב את הברכה הבנוי אל תוך הדפנות; גרם מדרגות היורד אל קרקעית הברכה בצמוד אל אחת הדפנות ועומק ברכה של כ-3.5-3 מ'. הברכות קיבלו את מימיהן מן האמה החדשה שעברה, וכלל לא במקרה, ביניהן. האמה חצתה את מכלול הברכות כולו והמשיכה מזרחה, במקביל לשוליה הדרומיים של האחוזה המלכותית.

בדומה לשתי ברכות הרחצה והשחייה שממערב לארמון, גם סביב הברכות שבמכלול החדש נעשו פעולות פיתוח אלא שהפעם הדבר נעשה בקנה מידה גדול יותר. התכנון וההיקף הרחב של פעולות הפיתוח מצביעים לא רק על חשיבותה של הרחצה והשחייה בעיניו של ינאי, אלא גם על הכוונה להפוך את מכלול הברכות למקום בילוי ואירוח. הטקסיות והרשמיות באו לידי ביטוי בתכנון המכלול לאורך ציר סימטרייה אחד שכיוונו מדרום לצפון. היותו של המכלול מקום אירוח ובילוי בא לידי ביטוי בבניית אולם דמוי פביליון בקצהו הדרומי של המכלול החדש; בהקמת משטחים מרוצפים נרחבים מכל עברי הברכות ובנטיעת גן נוי מסודר. גן הנוי, כ-70X60 מ' גודלו, הוקם בצדו הצפוני של המכלול, וקרוב לוודאי הוקף סטווים. חשוב לציין כי המשותף לפביליון, לכל אחת משתי הברכות הגדולות ולגן הפריסטילי הוא אותו ציר סימטרייה, שנזכר לעיל.

שתי ברכות השחייה הגדולות מוקמו בתוך רחבה. שמידותיה היו כ-42 מ' מצפון לדרום, לאורך ציר הסימטרייה, וכ-44 מ' ממזרח למערב. אל מלבן בסיסי זה נוסף בפינה הדרומית-המערבית של הרחבה מעין "תוספתן", מלבן שגודלו היה כ-14X12 מ'. תוספת זו נועדה לקשור את הרחבה, ובפועל את המכלול כולו, עם הארמון שבנה יוחנן הורקנוס הראשון, אביו של אלכסנדר ינאי. הרחבה הייתה מרוצפת כדבעי בטיח סיד שהונח על גבי תשתית של חלוקים. שטחה הכולל של הרחבה היה כ-1920 מ"ר, אך בפועל יש לגרוע מכך את שטחן של שתי הברכות, כ-230 מ"ר שתיהן גם יחד, כך שהשטח המרוצף היה במקור כ-1300 מ"ר. מרביתו של שטח מרוצף זה היה מרוכז ממערב לשתי הברכות וממזרח להן. הרחבה נועדה בוודאי לישיבה בצוותא, לקיום משחקים ולצורות אחרות של בילוי.

בניין המשטחים המרוצפים מסביב לברכות השחייה חִייב עבודות פיתוח, בעיקר שפיכת מילויי עפר ממזרח לברכות ומצפון להן.² הדבר חִייב גם הקמת קירות תמך שתמכו במילויים. מעניין לציין כי בתחום הרחבה המקיפה את הברכות, בעיקר בין שתי הברכות וממזרח להן, נבנתה אמת הנערן על גבי מילויי העפר ובתוכם, בנייה חריגה במערכת אמות המים של בקעת יריחו. תופעה זו, כמו גם מהלך האמה בהתאם לקווי הברכות והרחבה המקיפה אותן, היא ההוכחה שמכלול הברכות נבנה בעת ובעונה אחת עם אמת הנערן.

המבנה דמוי הפביליון, 23X17 מ' גודלו, כלל בתוכו אולם שמידתו הפנימית הייתה 12X8 מ'. את האולם שהיה מוקף עזרות עמודים רחבות למדיי, מיקמו האדריכלים, ולא במקרה, בנקודה הגבוהה ביותר בתחום מכלול הברכות הנדון. יתרה מזאת, בעזרת מסד מוגבה הורם הבניין עוד מעל לסביבתו. ההגבהה יצרה נקודת תצפית מעולה הן אל ברכות השחייה והרחבות הסובבות אותן על המתרחש בהן, והן אל הנוף הרחוק הנשקף, בעיקר כלפי דרום, מזרח וצפון (ים המלח, הרי מואב ובקעת יריחו). הפביליון נהרס לחלוטין ורק יסודותיו נותרו במקומם. מלבד זאת במהלך החפירות נחשפה מפולת של עמודים וקורות, שנפלה אל תוך ברכת מים, שהייתה ממערב לפביליון ובצמוד לו ושימשה, ככל הנראה, כמקווה טהרה. החלקים נפלו לברכה בעת רעידת אדמה (ראו להלן). לימוד מדוקדק של חלקי העמודים שנפלו אל תוך הברכה אִפשר לשחזר במדויק את דמותן של עזרות העמודים שסבבו את האולם. מערכת העמודים והקורות שהיו מעליה עוצבו בסגנון הדורי. כפי שמקובל בסגנון זה, נבנו העמודים מחוליות אבן חול והיו מחורצים בחריצים שעוצבו בטיח. מערכת הקורות שמעל לעמודים, המכונה "אנטבלטורה", כללה אפריז בעל טריגליפות ומטופות, אף זאת כמקובל. המטופות היו חלקות אם כי אין לדעת אם לא עוטרו בציורים שנעשו בצבע ונעלמו.

בחפירות לא נמצאו נתונים המאפשרים לנו להציע את שחזורו של האולם עצמו. במיוחד קשה לשער את גודלם, מקומם ומספרם של הפתחים שהיו בו. עם זאת יש מקום להניח כי האולם היה במקורו מעוטר בפרסקאות ובעיטורי סטוקו, אלא שלא נותר מהם כל שריד. ניתן גם להניח כי גובהו של האולם עלה על גובהן של העזרות שסבבו אותו, מה שאִפשר קריעת חלונות עיליים בראש קירות האולם. תכנית היסודות ומידותיהם, מפולת חלקי העמודים והאנטבלטורה, וההנחה כי תקרות האולם ועזרות העמודים היו שטוחות, בדומה למרבית התקרות בארמונות המתוארים בספר זה – כל אלו מאפשרים להציע שחזור עקרוני של המבנה.

הגישה אל הפביליון, מן הרחבה הסובבת את הברכות, הייתה קרוב לוודאי באמצעות גרם מדרגות רחב שנתמשך לכל אורכו של הבניין. גרם מדרגות נוסף, צר יותר, נבנה, ככל הנראה, מעברו הדרומי של הפביליון. המדרגות האלה ירדו אל תוך גן נוי שהיה בסמוך (ראו להלן).

מעברן הצפוני של הרחבה וברכות השחייה נחשפו קטעים מיסודותיו של מבנה מוקף סטווים שכלל בתוכו גן נוי מסודר. ממדיה של החצר הפריסטילית כולה היו: ממערב למזרח 72 מ'; מצפון לדרום, לאורך ציר הסימטרייה של המכלול, 57 מ'. הגן עצמו, גודלו היה 52X63 מ'. בפועל שרדו מן המבנה, בכל אחד מארבעת צדדיו, שני קירות יסוד מקבילים. החיצוני והעבה מביניהם שימש יסוד ותוחם לקיר החיצוני, והקיר הפנימי (אף הוא קיר יסוד) שימש להערכתנו לנשיאת טורי העמודים של הסטווים. אמנם העמודים לא שרדו, אך יש בידינו עדויות עקיפות לא רק לעצם קיומם אלא גם למרחקים שהיו ביניהם – כ-2.2 מ' ממרכז עמוד אחד למשנהו. אין בידינו כל פרטים על אופיו של הגן עצמו, אך ניתן להניח כי היה גן מסודר שנועד לבילוי ולמנוחה, וייתכן שגדלו בו עצי תמר ועצי פרי אחרים.

ממערב לרחבה המרוצפת שסבבה את שתי הברכות וממזרח לה נבנו גני נוי זעירים. בניגוד לגן הפריסטילי שמצפון, שהיה מלכתחילה מוקף קירות, היו שני גנים אלו גלויים לעין המתרחצים. לעומת זאת יש כל היסוד להניח כי כלפי חוץ היה המכלול כולו מוקף גדר גבוהה לשם הגנה על המתרחצים ושמירה על צנעת הפרט.

גן נוי נוסף ניטע בצד הדרומי של מכלול הברכות, גן שהקיף את הפביליון משלושת צדדיו: המערבי, המזרחי והדרומי. רוחבה של רצועת הגן ממערב היה 22-20 מ', המרחק שהפריד בין הפביליון לבין הארמון. בדרום השתרע הגן עד כדי מרחק של 18 מ' מן הפביליון ובמזרח הייתה הרצועה הרחבה ביותר, עד כדי 36 מ' ממנו. ניתן להניח כי לשם עיצובו של גן זה היה צריך לשפוך כמויות ניכרות של עפר על גבי המדרונות שהיו קודם שניטע, בעיקר כלפי דרום. בעת ובעונה אחת היה צורך בהקמת קירות תמך כדי לתמוך במילוי זה. הקירות שרדו רק בחלקם, בשוליים.

* * *

כ65- שנה לאחר שנבנה מכלול הברכות המפואר אירע במקום רצח פוליטי בעל משמעות רבה למערכת היחסים שבין הורדוס לבין משפחת החשמונאים. חודשים מספר לפני אותו אירוע נאלץ הורדוס, בניגוד לרצונו, למנות לכהן גדול את אריסטובולוס אחיה של אשתו מרים. המינוי נעשה בראשית דרכו של הורדוס כמלך לאחר שהעדיף, מיד עם עלייתו שלטון, למנות כהן גדול שלא מבית חשמונאי. החשמונאים פנו בעניין אל מרכוס אנטוניוס, השליט הרומאי, ודומה כי הורדוס נאלץ לוותר באותו הרגע על העדפתו – כהן שאיננו מבית חשמונאי. אריסטובולוס היה צעיר לימים, בן 17 שנים בלבד, ועל פי דברי יוסף בן-מתתיהו היה נדיר ביופיו. הימים היו ימי חג הסוכות, והנסיך החשמונאי הצעיר, יפה התואר, עורר התלהבות רבה בעת שעולי הרגל לירושלים נאספו בבית המקדש. הורדוס נתקף בחרדה בחששו כי מרכוס אנטוניוס עלול לקחת ממנו את המלוכה ולהעבירה לידי הכהן הצעיר.

עם תום חג הסוכות נאספו בני המשפחה החשמונאית בארמונם ביריחו ואף הורדוס היה שם, הפעם כאורח. המארחת הייתה אלכסנדרה, אלמנתו של אריסטובולוס השלישי ואמם של הנער הכוהן הגדול ושל מרים, אשתו של הורדוס. את שקרה בהמשך נצטט מספרו של יוסף בן-מתתיהו:

וכשעבר החג סעד [המלך] ביריחו; אלכסנדרה, היא שארחה אותם [שם]. הוא נהג חיבה בעלם ומשכו לשתייה ללא חשש, והיה מוכן לשחק אתו ולעשות מעשי נערות כדי לשמחו. ומאחר שמזג המקום הוא חם מדי התאספו ויצאו כולם מהר מתוך חולשת-חושים, ועמדו ליד הברכות הגדולות שהיו סביב החצר וציננו עצמם בחום הלוהט של צהרי-היום. תחילה הסתכלו בשוחים מבין העבדים והרעים; אחר כך נלווה גם הבחור [אליהם]. והורדוס הוא שעורר אותו. ואותם מרעיו, שנצטוו על כך, הכבידו עליו וחזרו והטבילו אותו בחשכה היורדת, כאילו בדרך משחק, ולא הרפו מהשוחה עד שחנקוהו לגמרי. כך נרצח אריסטובולוס ולא הגיע לשמונה-עשרה שנים תמימות. (קדמוניות, ......

מקומן הבולט של ברכות השחייה בארמון החורף החשמונאי ביריחו מוצא ביטוי בולט בקטע שצוטט לעיל. יתרה מכך, אנו לומדים גם פרק על אודות אורח החיים שנהג במכלול הברכות: גם המשרתים ולא רק ה"אדונים" נהגו להתרחץ בברכות; הברכות שימשו מקום בילוי ומשחק; הבילוי בברכה נמשך שעות ארוכות ואף גלש אל שעות החשיכה — כל המכיר את האקלים בארץ-ישראל יודע כי גם בשעות ערבית של סתיו עדיין ניתן ליהנות בבקעת יריחו מרחצה תחת כיפת השמים. אף על פי שהאירוע הפוליטי האכזרי שנזכר כאן אירע כ-65 שנה (!) לאחר שנבנה מכלול הברכות, סביר להניח כי הפעילויות שהתרחשו בברכות עצמן ומסביבן היו דומות בעיקרן לאלו שהתרחשו בימיו של אלכסנדר ינאי.

יש יסוד להניח שבעולם ההלניסטי-הרומאי היה למכלול ברכות שחייה זה מקום נכבד. זהו למעשה המכלול האדריכלי היחיד המוכר לנו שהעיקר בו הן ברכות שחייה. ככלל, בעולם היווני-ההלניסטי נלוו ברכות השחייה המעטות המוכרות בו עד היום אל בתי מרחץ, אל מבני גימנסיה, או שנמצאו בתוך גני נוי שנסמכו אל ארמונות, אך לא ניתן להצביע על ברכות שחייה שבעבורן נבנה מכלול מיוחד. לא מן הנמנע כי החשמונאים היו מעין חלוצים בהצמדה, אינטימית כל כך, של ברכות שחייה אל אגפי בילוי ומגורים של ארמונות. מה שניתן היום לראות בכל עיר מצויה בארצות הברית לדוגמה, בעת שטסים מעל לרובעי בתי המעמד הגבוה ואף הבינוני (כמעט לכל בית צמודה ברכת שחייה), התקיים כאן ביריחו כבר במאה הראשונה לפנה"ס!

ארמונו המבוצר של אלכסנדר ינאי

פרקי הזמן בהם שהו אלכסנדר ינאי, בני משפחתו וידידיו, ביריחו — מדי חורף בחורף ואף בעונות המעבר — היו בוודאי ארוכים למדיי. הארמון המפואר, לרבות ברכות השחייה והגנים שהקיפו אותו מכל עבר היו מקור להנאה ואולי אף לגאווה; מקום המתאים לא רק כדי לעבור ביתר קלות את תקופת החורף אלא גם אתר בילוי. הקרבה הרבה לירושלים חזרה והצדיקה את יזמתו של יוחנן הורקנוס הראשון, אביו של אלכסנדר ינאי, להקים ארמון חורף בגזרה זו של בקעת יריחו. המרחק הקצר מעיר הבירה אִפשר שימוש תכוף יחסית בארמון. ההחלטה לצאת לנופש ביריחו, לבילוי הכולל גם שחייה ורחצה, לא חייבה שינוי של ממש בסדר היום המלכותי. ולהפך, ניתן היה בוודאי לשהות תקופה ארוכה ביריחו ולהמשיך לנהל מכאן את ענייני הממלכה, בעזרת שליחים, לחלופין "פקידים". האחרונים, כך ניתן להניח, היו באים במיוחד מירושלים לפגישות ולדיונים. יתרה מזאת, רבים מתושביה האמידים של ירושלים, שמנה וסלתה, ישבו ממילא אף הם ביריחו מדי חורף בחורף ולמשך תקופות ארוכות.

האווירה הפסטורלית ביריחו נקטעה בעקבות סדרה של משברים מדיניים וצבאיים שאלכסנדר ינאי היה מעורב בהם. דומה כי המלך לא יכול היה להמשיך ליהנות בשלווה מארמון החורף שכה אהב. אך ינאי לא אמר נואש. הפתרון לבעיה שנתעוררה היה לכאורה פשוט: הקמת מבצר בתחום ארמון החורף, אולם המציאות הייתה שונה. בדיוננו בסוגיה זו יש להביא בחשבון כי מכלול הארמון היה מוקף גנים עתירי עצים ושיחים, וברבים מהם גידלו את שיחי האפרסמון והצורי. דרך גנים אלו ניתן היה ל"הסתנן" עד קרוב אל הארמון מבלי להיראות, במיוחד בשעות הלילה. לפיכך גורמים עוינים עשויים היו להגיע בנקל, בחסות החשכה, עד קרבת הארמון ולפגוע במלך ובבני לווייתו. אמנם במרחק קטן יחסית מן הארמון מצויים היו שניים או שלושה מבצרים שאליהם יכול היה אלכסנדר ינאי להימלט בכל רגע. אולם דומה כי רצונו העז של המלך היה לשהות ככל האפשר סמוך אל ברכות השחייה. אחרי הכל, הייתה זו ה"אטרקציה" העיקרית בארמון החורף, ובפיתוחן השקיע המלך מאמצים רבים. אמנם הפתרון לבעיה חִייב השקעה כספית של ממש, וכפי שנראה מיד אף היה מכאיב, אך אין ספק כי ענה על הסכנות שארבו למלך ועל דאגותיו בעת מצוקתו.

הפתרון שבחר אלכסנדר ינאי היה הקמת ארמון מבוצר בסמוך לברכות השחייה. הארמון החדש נבנה על גבי הארמון הקיים והוקף חפיר. מכלול הארמון הישן היה מצוי באזור רחב ידיים אשר אִפשר הוספה של אגף נוסף, מבוצר, להגנה על המלך בעתות צרה, זאת בלי לפגוע בארמון הישן. ואף על פי כן בחר המלך לבנות את ארמונו החדש על גבי הארמון הישן. יש להביא בחשבון כי השטח שסבב את הארמון היה מעובד כולו באינטנסיביות, והמלך העדיף כנראה פגיעה בארמון על פגיעה בחלקת שיחי אפרסמון שערכה לא יסולא בפז.

אין לנו גם ספק שארמון מבוצר זה לא נועד לשמש מבצר במובן המסורתי של המילה. מבצרים של ממש מוקמו, כפי שציינו לעיל, סמוך לאחוזה, באתרים המתאימים לכך. המבצר שנבנה בתוך ארמון החורף, על כן, נועד לדעתנו למטרה אחת בלבד: להבטיח כי המלך יוכל, בעת שהותו ביריחו לנום על משכבו בשלווה, פשוטו כמשמעו. בהיותו מוגבה מעל סביבתו ומוקף חפיר, יכול אפילו קומץ קטן של שומרים להגן על השוהים בארמון ולמנוע אף מחבורה גדולה של פורעים להתנכל להם. הביצורים שהוקמו נתנו לתושבי הארמון, בעת צרה, שהות מספקת להזעיק עזרה מן המבצרים הסמוכים, שחלקם אף מצוי בטווח שמיעה מן הארמון.

* * *

בפועל לא שרד דבר מן הבניין שעמד על ראש התל המלאכותי. חלקו של הבניין שהיה בנוי בלבני בוץ נהרס על ידי סחף (ארוזיה). חלקיו האחרים שהיו בנויים אבן נשדדו (בדומה למרבית המגדל שניצב בפינתו הדרומית-המערבית של הבניין). את דמותו של הארמון המבוצר שניצב בראש התל המלאכותי נוכל רק לשער; זאת על סמך מערך היסודות וכמה הנחות יסוד. גם התמונה של היסודות עדיין איננה שלמה, ורק חפירות נוספות, כך ניתן לקוות, ישלימו אותה.

במרכז התל חשפו קלסו וברמקי ריבוע של קירות אבן שממדיו 11X11 מ'. במקביל לקירות הריבוע נחשפו מדרומו וממזרחו קירות אבן, וממערב לו נחשף קיר לבנים עבה השייך לארמון הראשון. ניתן להניח כי קיר מקביל נוסף היה מצפון. להערכתנו שימשו הריבוע שבמרכז התל והקירות שמסביבו, יסודות לחצר פריסטילית שניצבה במרכז הבניין והייתה מקור האור והאוויר העיקריים שלו. היותו של בניין זה מבצר, מנעה בוודאי קריעת פתחים גדולים בקירותיו החיצוניים.

שלא כמו מרכז הבניין שהיה ריבוע מדויק הרי חלקו החיצוני, אם נתבונן במערך יסודותיו, נעדר צורה גאומטרית מוגדרת. ניתן להצביע על אלמנטים שבלטו מתוכו כלפי מערב, צפון ודרום ואשר ככל הנראה שימשו מגדלים. זאת נוסף על המגדל המצוי בפינה הדרומית-המערבית של הבניין אשר קירותיו עובו עתה בפעם השנייה. יש להניח כי מגדל פינתי זה הוגבה בשלב זה מחדש, והיה למבנה הגבוה ביותר בארמון המבוצר. הכניסה אל הארמון המוגבה הייתה מכיוון צפון-מזרח, מתוך מכלול ברכות השחייה. ברוחב של כ6- מ' מהכניסה לא היה חפיר ונשארה רצועה של קרקע, דמוית גשר, שדרכה עברו אל הבניין. מעבר ל"גשר", במעלה התל המלאכותי, ניתן לשחזר גרם מדרגות שנמשך עד הארמון שניצב במרומי התל המלאכותי. מערך הקירות בצד המזרחי מרמז על מקום הכניסה אל הבניין, אך זו הנחה בלבד. סביר גם להניח כי על גבי ה"גשר" או בסמוך אליו היה מבנה שישבו בו שומרים דרך קבע.

החפיר עצמו נחפר לעומק של כ-7 מ' אל תוך הקרקע, אך זאת לאורך רצועה צרה בלבד. כלפי חוץ הייתה דופן החפיר ניצבת, מבסיס החפיר, ואילו מתחתית הדופן הניצבת וכלפי התל המלאכותי, עלה שיפוע שהתלכד עם שיפועיו של התל. חלקו התחתון של המדרון שנוצר כאן היה חפור אל תוך הקרקע הטבעית (בפועל, החפיר), ואילו חלקו העליון נבנה משפכים (בפועל, דפנות התל המלאכותי). הדופן החיצונית של החפיר דופנה בעזרת קיר אבנים שהונחו בנדבכים. עוביו של הקיר היה 1.0 מ', והוא נבנה באבני שדה שביניהן שולבו גם אבני גזית אשר ככל הנראה היו בשימוש משני. להערכתנו התרומם הקיר עוד כ-3 מ' מעל למפלס פני הקרקע שקדם להקמת החפיר. גובהו המרבי של הקיר היה, על כן, כ-10 מ'. החפיר עם הקיר הסובב שימשו מכשול ראשון בפני אנשים שלא היו רצויים בארמון. מי מביניהם שעלה על ראש הקיר, ניצב בפני מכשול שגובהו היה, כאמור לעיל, כ-10 מ' — "תהום" שלא בנקל ניתן להתגבר עליה. מי שלמרות הכל הצליח להתגבר על המכשול הראשון ניצב עתה בפני חלקלקה שהתרוממה בשיפוע עד לארמון המבוצר עצמו, הפרש גבהים של כ15- מ'. המכשול האחרון שעמד בפני כל מי שעשוי היה לנסות להתפרץ אל הארמון המבוצר היו חומות ומגדלים, שהקיפו את הבניין. הקיר הסובב, החפיר, החלקלקה והארמון המבוצר שבראש התל — כל אלו נתנו למגינים את העדיפות הניכרת על כל קבוצת אנשים עוינת.

האלמנט היחיד ששרד על גבי מדרון התל או ראשו, מלבד יסודות, היה מערכת שהעלתה מים אל ראש התל בעזרת צינור לחץ (סיפון). מערכת זו תחילתה כ-400 מ' ממערב לארמון, בנקודת המפגש של אמת הקלט ואמת הנערן, סמוך מאוד לנקודה שבה החל צינור המים שהזין את הארמון בשלב קיומו הראשון. מתוך ברכת שקיעה קטנה, שקיבלה מים מכל אחת משתי האמות (על פי הצורך), נמשך צינור חרס שהיה צמוד לכל אורך הדרך אל אמת הנערן. ניתן להניח כי כשהגיע תוואי הצינור עד הקיר שהקיף את החפיר, נבנה קטע אנכי שלו עד קרקעית החפיר ומכאן המשיך הצינור, בעלייה תלולה, אל ראש התל. מה שנותר לפלטה בכל אזור החפיר הוא קטע של צמד צינורות שהיו מונחים על גבי החלקלקה, זה בצד זה, כשהם מכוסים בשכבת מגן של אבני שדה מלוכדות בטיט על בסיס סיד. לכל אורכה של הדרך היה רק צינור אחד, ודומה כי החלוקה לשני צינורות מקבילים הייתה אך ורק באזור החפיר ונבעה מן הרצון למנוע לחץ גדול מדיי בתוך הצינור, בקטע זה. נציין כי עד כה לא נתגלה על ראש התל כל מתקן, כמו ברכה או בור מים. מערכת הסיפון, מכל מקום, אפשרה קיום מתקני רחצה בתוך הארמון המבוצר המוגבה, וכבר עמדנו בפרק הראשון על מקומם הנכבד של מתקני הרחצה והטוהרה בחיי הארמון. עדות עקיפה נוספת לפארו של הבניין הם שברי עיטורי פרסקו שחשפנו על מדרונות התל. נוסף על כך נחשפו שברים רבים בעת החפירה, ומקום גילוים משייך אותם לארמון הקבור ולא לארמון המבוצר.

בניינו של הארמון המבוצר בלב אזור הנופש גרם כמה קשיים שעליהם היה על הבנאים להתגבר. מצפון לארמון נחתך קו אספקת המים הראשי, אמת המים מנערן, והיה צורך לבנות קטע חלופי מצפון לחפיר. ממערב לארמון המבוצר נאלצו הבנאים לחתוך, פשוטו כמשמעו, ברכת שחייה, גם זאת לשם הקמת החפיר. במקומה נבנתה ברכה חלופית במרחק של כמה עשרות מטרים מצפון לברכה שנהרסה, ומעבר לאמת הנערן. שינוי זעיר חל גם ממזרח לתל החדש, שם כוסה עתה חלק קטן של הרחבה המרוצפת, זאת בוודאי כדי להקל על הגישה אל ה"גשר". ולמרות כל זאת, המערך הבסיסי של אמות המים, ברכות השחייה (שבהן המים היו מתחלפים תדיר), הפביליון שהיה ללא ספק אחד המוקדים העיקריים בחיי הפאר של הארמון והגנים הסובבים — כל אלו המשיכו לתפקד גם לאחר הקמת הארמון המבוצר.

הארמונות התאומים שבנתה המלכה שלומציון

עם מותו של אלכסנדר ינאי, בשנת 67 לפנה"ס, עברה המלוכה לידי אלמנתו, המלכה שלומציון. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בתולדות ממלכת החשמונאים שאישה שימשה בתפקיד בכיר זה. שלומציון, מכל מקום, יכלה למלא את תפקידי השלטון, אך משרה נוספת שמילאו כל קודמיה, הכהונה הגדולה, לא יכלה לקבל עליה בהיותה אישה. באופן טבעי נמסרה הכהונה הגדולה לבנה בכורה, הורקנוס השני. דומה כי מינוי זה היה מקובל על הכול, אך לא על אחיו הצעיר ממנו, אריסטובולוס השני. התחרות והקנאה בוודאי שררו ביניהם עוד קודם לכן, אם כי ייתכן והיו חבויות מתחת לפני השטח. אולם כשנתמנה האח הבכור למשרה הרמה יצאו הקנאה והתחרות לאור. אין ספק כי הדבר הטיל אי-שקט בחצר המלוכה והסעיר גם את האם, המלכה, שבוודאי חיפשה דרך להשקיט את הרוחות. במצב שנוצר לא ניתן היה לחלק את הכהונה הגדולה בין השניים, ודומה כי גם את השלטון לא התכוונה האם לחלק. לעומת זאת, ניתן היה ליישם חלוקה שווה בכל מה שנוגע לרכוש או לממון. זוהי להערכתנו הסיבה להקמת צמד הבניינים התאומים שחשפנו ביריחו, מדרום למכלול הברכות. כל הנתונים הארכאולוגיים מצביעים שבניינם של צמד הבניינים הללו בוצע זמן מה לאחר שנת 80 לפנה"ס, תאריך התואם את שנות שלטונה של שלומציון. ככל הידוע לנו, זו למעשה הדוגמה היחידה בתולדות האדריכלות העתיקה לבניינים המוכרים לנו כיום כבתים "דו-משפחתיים".

הארמונות התאומים נבנו בסמוך לארמון המרכזי (הארמון ש"נדד" במרוצת השנים ממקומו הראשון לראש התל המבוצר שנבנה על גביו) ומדרום למכלול הברכות שבנה אלכסנדר ינאי. מבחינה ארכיאולוגית מכלול הארמונות התאומים מאוחר לחפיר, ועל כן גם לארמון שהיה על ראש התל המלאכותי. השטח שנבחר להקמת המכלול החדש היה מעיקרו תלול למדיי. דומה כי היה זה, בפועל, השטח היחיד הפנוי שנותר בקרבת הארמון. משטח זה נשקף נוף מרהיב במיוחד והפנייה של צמד הארמונות לצדו הדרומי של המדרון נוחה במיוחד מבחינה אקלימית, מאחר שמכיוון זה מגיעות קרני השמש החורפית הנעימה.

בפני מתכנני צמד הארמונות עמדו שתי משימות. המשימה האחת הייתה ליישם את ההנחיה לבניית שני ארמונות דומים במבנה, והאחרת הייתה למנוע כל הפרעה חזותית לבניינים הקיימים. מבחינה חזותית לא היוותה הבנייה כל בעיה לארמון המרכזי מאחר שהיה בנוי על גבי התל המלאכותי. לעומת זאת הקמת צמד הארמונות על גבי המדרון עשויה הייתה לפגוע בשדה הראייה של האורחים ששהו מסביב לפביליון או בתוכו — הפנינה של המכלול כולו. כפי שנראה להלן, היה כל אחד משני הארמונות בן שתי קומות. אלמלא הצורך להתחשב בשדה הראייה מן הפביליון, היה הטיפול האדריכלי בתנאי השטח המדרוני בוודאי "מסורתי". במקרה כזה היו המהנדסים מרימים את הבניינים על גבי מסד, מה שהיה גורם להסתרת הנוף מן הפביליון כלפי דרום. הפתרון שנבחר, על כן, לא היה שגרתי כלל וכלל לגבי אותם הימים. האדריכלים החליטו לחדור עם הבניינים החדשים אל תוך המדרון, עד כדי 6 מ' בעברם הצפוני. הדבר חייב בניית קירות תמך גבוהים ויציבים. בדרך זו לא נפגע שדה הראייה מתוך הפביליון, המבנה שנועד להנאת כל באי הארמונות. שני המאפיינים העיקריים של הארמונות הנדונים, הכפילות והחדירה אל תוך הקרקע, היו יוצאי דופן באותם ימים, אך היום פתרונות אדריכלים אלו רגילים ומצויים.

אם כן, לפנינו שני אגפי ארמון, זהים כמעט לחלוטין בתכניתם וצמודים זה אל זה, כתמונת ראי. כל אחד מן הבתים היה 22.5X25.5 מ' בגודלו. נוסף על כך נבנתה ביניהם רצועה שרוחבה היה 4.5 מ' והיא נחלקה בעיקרה בין שני הבתים. במרכז כל אחד מן הבניינים התאומים ניצבה חצר, כ-10X9 מ' גודלה, שהייתה מוקפת חדרים מכל ארבעת עבריה. החדר המרכזי של כל אחד מן הארמונות, חדר שנועד לקבלת אורחים ובוודאי אף לסעודות (טרקלין), היה צמוד לדרומה של החצר, והיה פתוח אליה לכל רוחבו בעזרת דיסטילוס אין אנטיס (שני עמודים במרכז ושתי אומנות הצמודות אל הקירות משני הצדדים). אין ספק כי המתכננים הביאו בחשבון אקלים חם או ממוזג כשתכננו את צמד הארמונות. נציין כי כלל החדרים בשני הבניינים התנשאו לגובה של קומה אחת בלבד, ואילו חדרי הטרקלין התנשאו להערכתנו לגובה של שתי קומות (כ-7-6 מ').

הכניסות אל שני הבניינים היו מדרום, מתוך חצר קטנה, כ-4.5X9 מ' גודלה, שהייתה משותפת לשניהם. החצר המשותפת הייתה חלק מן הרצועה ברוחב של 4.5 מ' שהייתה בין שני המבנים. צדה הדרומי של החצר, שדרכה הגיעו הבאים אל הארמונות, היה פתוח, ככל הנראה, לכל רוחבו. יתרתה של הרצועה נחלקה בין שני הארמונות והייתה חלק ממערך חדרי השירותים שלהם. אנו מניחים כי רצועה זו הייתה מנוצלת אך ורק בקומה הראשונה, מה שאִפשר לקרוע חלונות בקירות החדרים של הקומה השנייה, שגבלו בה (ברצועה). מן הכניסות עצמן שרדו אך ורק הספים. חדר הכניסה אל הארמון המערבי מבין השניים היה מוקף ספסלים בנויים אך לא נמצאה עדות לספסלים דומים בכניסה אל הארמון המזרחי. כפי שכבר ציינו, חדר כניסה מוקף ספסלים היה כנראה בארמון המרכזי הראשון, הקבור. מכל מקום, חדרי כניסה ומשמר מוקפים ספסלים בנויים התקיימו במקצת ארמונות ושערים שנחשפו על מצדה.

בכל אחד משני הבניינים נחשף חדר מדרגות מרכזי עם אומנה מלבנית במרכז, וסביבה עלו גרמי המדרגות. המדרגות התחתונות נשענו על הקרקע והמדרגות העליונות, שהיו עשויות מאבן כמו התחתונות, הונחו על לוחות עץ, זאת על פי החריצים ששרדו במקום. בארמון המזרחי נחשפו שני גרמי מדרגות נוספים, האחד מחדר הכניסה אל הארמון, והאחר מתוך המטבח שלו. בחדר הכניסה נעשו המדרגות התחתונות מאבן, בחתך משולש, והונחו על גבי קורות עץ שתמכו בהן. כשנהרס הבניין נשרפו קורות העץ, והמדרגות נפלו בצורה מסודרת על הרצפה. קשה לקבוע אם נבנו שני גרמי המדרגות האחרונים מלכתחילה או שנוספו במרוצת השנים. ריבוי גרמי המדרגות, מכל מקום, מעיד על שימוש אינטנסיבי בקומה השנייה.

דומה כי חדרי המדרגות המרכזיים נועדו לאפשר עלייה לא רק לקומה העליונה אלא גם לגגות של שני הארמונות. הודות לחפירה העמוקה אל תוך המדרון ניתן היה, להלכה, להגיע ללא כל קושי מן הגגות היישר אל הגן שסבב את הפביליון. לא מן הנמנע כי המתכננים ניצלו עובדה זו ודאגו לקשר את הגגות צפונה — פחות או יותר באותו המפלס — עם הארמון המרכזי ומכלול הברכות. כניסה אל בניין דרך הגג (גם אם כניסה משנית) היא רעיון תכנוני מאוד לא שגרתי, אולם כפי שכבר ציינו, כל התפיסה שעמדה ביסוד תכנון שני הארמונות הללו הייתה לא שגרתית.

דומה כי רק מקצת החדרים בשני הארמונות היו מעוטרים, בעיקר בפרסקאות. אנו מצאנו עדות ברורה לכך בשניים מחדרי הארמון המזרחי, אך היו בוודאי גם חדרים נוספים שעוטרו, ביניהם חדרים בקומה השנייה, על פי השברים שנמצאו בין המפולות. העיטור היה על ידי חלוקה לספינים. ככל הנראה, העיטורים של מרבית החדרים היו דו-ממדיים. לעומת זאת בטרקלין של הארמון המזרחי עוטרו הקירות בצבעים רק לאחר שהספינים קיבלו ממד שלישי על ידי עיצוב הספינים בסטוקו. צירוף כזה, מכל מקום, של ספיני סטוקו וצבע מעליהם, היה קיים בארמון החשמונאים אך לא נמצא בארמונותיו של הורדוס. בחדר שממזרח לטרקלין הייתה, ככל הנראה, גם התקרה מעוטרת בצבעים. בחדר אחר, בארמון זה, נמצאה סדרת גומחות שעוצבה בקירות החדר, אולי עדות להיותו של החדר ספרייה.

בכל אחד משני הארמונות נחשפה קבוצת חדרים ששימשה, קרוב לוודאי, מטבח. כל אחת משתי קבוצות החדרים הללו כללה גם מקווה טהרה שנועד ככל הנראה בעיקרו לצורכי המטבח או המשרתים. בארמון המזרחי השתרע המקווה על פני שני חדרים, באחד ברכה ללא מדרגות ובאחר ברכה מדורגת. בארמון המערבי הייתה לעומת זאת בצד המטבח ברכה אחת בלבד, אמנם מדורגת אלא שהמדרגות לא התחילו ממפלס הרצפה אלא רק כ-80 ס"מ מתחתיו. יש בכך רמז שהמקווה שימש להטבלת חפצים ולא לטבילתם של אנשים (על פי חוקי המשנה והתלמוד יש לטבול במקווה כלי בית שונים ואפילו רהיטים).

בכל אחד מחדרי המטבחים עצמם נחשפה רצועה שעליה נעשתה, ככל הנראה, מלאכת הבישול, זאת על פי שרידי האפר שנחשפו. בארמון המערבי הייתה הרצועה גבוהה כ-50 ס"מ מעל הרצפה, ואילו במזרחי הייתה על גבי הרצפה. כמו כן היו על רצפות שני המטבחים אזורים ששימשו, ככל הנראה, לאחסון של קנקני אגירה או אמפורות (קנקנים מיוחדים להובלת יין) — על כך מעידות רצועות טיח מוגבהות במידת מה מן הרצפה שנחשפו במקום. בארמון המערבי מבין השניים נחשפו גומחות בתוך קירות המטבח. הגדולות מהן, מלבניות בצורתן, נועדו לאחסנת חפצים, והגומחות הקטנות, בצורת משולש, נועדו להנחת נרות שמן.

עניין רב מעורר מערך חדרי הרחצה של הארמונות. שלא כמו מערך המטבחים, מערך זה היה סימטרי בפועל. בכל אחד משני הארמונות נחשפו חדר כניסה והלבשה; בכל צד מצדי ציר הסימטרייה נחשף חדר אמבטיה שהכניסה אליו הייתה דרך פרוזדור צר, בוודאי למנוע את בריחת החום מתוכו. הכניסה מהפרוזדורים אל חדרי האמבטיה הייתה פתח צר ונמוך מקורה בקשת. האמבטיות עצמן היו בנויות ומטויחות ושרדו בשלמותן. בכל אחד משני חדרי האמבטיה נמצאה עדות לכיסא ששימש בוודאי לעזר בעת הרחצה. כמו כן התברר שבפינת כל אחד מן החדרים היה קשר אל דוד הסקה שהיה מעבר לקיר. דרך חלון קטן, שככל הנראה היה בכל אחד משני החדרים, נלקחו המים החמים והועברו באמצעות כלים מתאימים אל תוך האמבטיה. באחד משני החדרים שרדה גם גומחה משולשת לנר שמן וכן שרד חריץ זעיר לאורך הקיר, כ-1.8 מ' מעל לרצפה, חריץ שהיה צבוע בצבע אדום. סביר להניח כי פריטים דומים היו גם בחדר האמבטיה האחר. חריצים דומים נחשפו, מכל מקום, במכלול של חדרי הרחצה, בארמון הראשון ביריחו ובארמון המערבי במצדה. מחדר ההלבשה ניתן היה לעבור גם אל ברכת הטבילה של מכלול הרחצה. הברכה שימשה מקווה טהרה והיה בה גרם מדרגות שירד מן הפתח ועד הקרקעית. כמו כן נחשפו מערכים של אספקת מים וחימום מים של שני מכלולי הרחצה. על פי השרידים שנחשפו מסתבר כי היה ניתן לחמם, במידה חלקית לפחות, גם את שתי ברכות הטבילה בתוספת מים חמים שחוממו בתנור. מלבד תנור זה היו עוד שני תנורים שנועדו לחמם מים לחדרי האמבטיה.

עצם קיומה של קומה שנייה מעל לשני הארמונות אינו מוטל בספק. כבר ציינו לעיל את מערך חדרי המדרגות המעיד על כך. נחזור ונציין את ההתחפרות העמוקה אל תוך המדרון שתואמת בעומקה שתי קומות ולא אחת בלבד! לו הייתה לשני הבניינים קומה אחת בלבד, לא היה היגיון להתחפר עמוק כל כך. ככלל, החדרים בקומה השנייה היו מקבילים לחדרים בקומה הראשונה — כבר ציינו כי הטרקלין היה, ככל הנראה, למלוא גובה שתי הקומות. כדי להקל את הכניסה אל החדרים שהיו ממערב לחצר וממזרחה נבנו, ככל הנראה, מרפסות צרות שנתמשכו לאורך קירות החצר ממערב, מצפון וממזרח. אנו למדים על כך בעקיפין ממערך הקירות בקומת הקרקע. רמז נוסף לקירות עליונים, שלא הונחו על גבי קירות בקומה התחתונה, נחשף בשני הבניינים בדמות אומנות שבלטו בקומת הקרקע אל תוך החדרים. האומנות מצויות בחדר הצפוני-המערבי של הארמון המערבי ובחדר הצפוני-המזרחי, המטבח, של הארמון המזרחי. בפרק הסיום נדגיש את קווי הדמיון הרבים שהיו קיימים בין צמד הארמונות התאומים וגרעין הארמון המערבי במצדה. אחד הפרטים המקשרים את הבניינים, בשני האתרים, הן האומנות שנועדו לשאת עליהן קירות בקומה העליונה.

* * *

לעומת הדמיון הרב בין שני הבניינים בולט השוני בין שני הגנים שנסמכו אליהם, אם כי בקווי המתאר העיקריים הם עדיין דומים. השוני נובע במידה רבה מן התנאים הטופוגרפיים השונים בכל צד. הכניסה אל הגנים הייתה, ככל הנראה, אך ורק מתוך הארמונות עצמם דרך פרוזדורים מיוחדים שתחילתם בחצר המרכזית של כל אחד מן הבניינים, בהתאם. גם אם נותרו בפועל רק היסודות, הרי ניתן להניח כי הקירות אשר הקיפו את הגנים היו מעיקרם גבוהים כדי להבטיח את פרטיותם של השוהים בהם.

הגן שנסמך אל הארמון המערבי מבין השניים היה 19X32 מ' בגודלו, והתמשך מכיוון צפון לדרום. במרכז החצר הייתה ברכת שחייה, כ-8X8 מ' גודלה. מדרום לברכה חשפנו שרידי מבנה שהיה בעיקרו אולם אחד, כ-8X10 גודלו הכולל והיה פתוח ככל הנראה למלוא אורכו בכיוון הברכה. החדר היה מוקף, ככל הנראה, ספסלים או מיטות שנבנו משלושת עבריו ושימש בוודאי טרקלין או פביליון גנני. נציין כי בקצהו הצפוני של הגן, לכל רוחבו, נתמשכה עזרת עמודים אשר הייתה קרוב לוודאי בת שתי קומות, עם אומנות בקומה הראשונה, וככל הנראה עם עמודים בשנייה, זאת על פי חוליות עמודים שנמצאו זרוקות בגן.

הגן המזרחי היה גדול יותר, כ-40X25 מ' בגודלו, והוא נתמשך ממערב למזרח. גם במרכז גן זה הייתה ברכת שחייה, 7X7 מ' גודלה, הקטנה מבין ברכות השחייה שחשפנו עד כה ביריחו. סמוך לפינה הצפונית-המערבית של הגן נחשף מבנה גן מובהק המכונה "טרקלין גנני", כ-8X4 מ' גודלו, והוא היה מוקף ספסלים משלושה עברים. בין הספסלים הייתה מעין ברכה מוקפת תעלות מים. חלקים מן המבנה היו מעוטרים בפרסקאות באדום, בצהוב ובשחור. טרקלין זה היה שונה לחלוטין מן הטרקלין שנחשף בגן המערבי. בפועל טרקלין זה דומה מאוד למבנה שחשף ע' דמתי בארמון מקומי במערב הרי חברון, בחר' אל-מורק, המזוהה עם ארמון חלקיה. מבנים דומים נחשפו בכמה בניינים בפומפיי. ייתכן כי נוסף על מבנה זה היה ממזרח לברכה פביליון נוסף הדומה למבנה שאת שרידיו חשפנו בגן המערבי, אלא שאזור זה עבר שינויים נרחבים בימי הורדוס, והללו מחקו את השרידים הקודמים.

נחזור ונזכיר את הדיירים הראשונים של שני הארמונות, האחים היריבים שבעבורם נבנה צמד הבניינים. מיד לאחר מות אמם המלכה, שנים ספורות לאחר שהוקמו שני הבניינים, מרד האח הצעיר אריסטובולוס באחיו הבכור הורקנוס. ידו של אריסטובולוס הייתה על העליונה, אך הסכסוך הסתיים במעין "שלום בית". בהסכם שערכו שני האחים בבית המקדש בירושלים ובתקיעת כף, ויתר האח הבכור על הכהונה שזכה לה עם מות אביו ואף על המלוכה, שהיה ראוי לה כדין עם מות אמו המלכה. לעומת זאת התחלקו שני האחים ברכוש המשפחה. בעקבות ההסכם נכנס אריסטובולוס לגור בארמון החשמונאים המרכזי, ואילו אחיו נכנס לגור במקומו, בביתו. לדעתנו, הסכם זה ממחיש יפה את הממצא הארכאולוגי שחשפנו ביריחו. ההסכם ביטא מדיניות של שוויון ברכוש שנקבעה עוד עם עלייתה של שלומציון לשלטון ובא בצורה מפליאה לכלל ביטוי בארמונות התאומים.

* * *

דומה כי בד בבד עם הקמת הארמונות התאומים חלו שינויים מסוימים במכלול הברכות, הפנינה של הארמונות התאומים. השינוי העיקרי חל בקשר האדריכלי-החזותי שבין הברכות והרחבה הסובבת אותן לבין הגן הפריסטילי שמצפונן. בתחילה היה הגן סגור בעיקרו כלפי הברכות והרחבה שסבבה אותו (להוציא פתחים שהיו בוודאי קרועים בקיר שהפריד ביניהם), ואילו עתה התעורר הרצון לקשר בין השניים בצורה ישירה יותר. לשם כך פורק הקיר הדרומי של הגן (הקיר שגבל ברחבה), ובמקומו נבנה טור של עמודים אשר יחד עם עמודי הסטיו, שהיה מעבר לקיר והגג שמעליהם, יצרו מעין פרגולה. משלב זה ואילך היה הגן קשור עם הברכות גם חזותית. אמנם העמודים החדשים נעלמו מאז, כפי שנעלמו כל עמודי הגן, אך דווקא העמודים שנוספו עתה הותירו את יסודותיהם — פלטות אבן ש"הושתלו" בתוך יסוד הקיר שפורק, ומצויות במרחק של 2.2 מ' ממרכז למרכז.

בעת ובעונה אחת עם שינוי זה נבנה אולם בחלקה הצפוני של רצועת הגן, שהייתה ממערב לרחבה, 6.5X11 מ' גודלו. אמנם קשה לזהות בבירור את אופיו ותפקידו של אולם זה, מאחר שנותרו רק יסודותיו, אך יש להניח (על פי מערך היסודות) כי בצדו המזרחי, הצד הצר של האולם היה פורטיקו (אולי אין אנטיס), ש"פתח" את האולם אל הרחבה והברכות שבמרכזה. לא מן הנמנע, על כן, כי האולם שימש לצורכי אירוח, אולי כטרקלין נוסף. שני השינויים הללו, מכל מקום, מצביעים לא רק על תפיסה אדריכלית מעודנת יותר, אלא גם על חיים תוססים יותר שנהגו במכלול הברכות ובוודאי גם במכלול הארמון כולו.

בנוגע לכל המבנים שדנו בהם עד עכשיו עמדו לרשותנו נתונים ארכיאולוגים שאפשרו לקבוע את סדר הבנייה. לעומת זאת נחשפה קבוצה של בניינים ממזרח לארמון החשמונאים שנחפרו רק בחלקם, ואת תאריך בניינם המדויק קשה לקבוע, כפי שגם קשה לקבוע את תפקידם. למעשה ניתן לדבר כאן על שתי יחידות. יחידה אחת מורחבת, שתפסה שטח של כ-50X30 מ', נמצאה ממש ממזרח לפביליון והגנים שהקיפו אותו. בחלקה הדרומי נבנתה יחידה זו על גבי מילוי שנתמך בקירות גבוהים. השריד היחידי הניתן להגדרה ביחידה זו היא ברכה עמוקה, 4.0X3.3 מ' גודלה, שעשויה הייתה לשמש מקווה טהרה. כל השטח הנדון עבר שינויים מקיפים בתקופתו של הורדוס, בעת הקמת ארמונו השני ביריחו, עד כי לא רבות נותר מן המבנים שקדמו לו. גם לא ברור, על כן, למה נועדה יחידה זו ואם היה בה אגף נוסף בלתי מוכר של הארמון, או שהשתייכה מבחינת התוכן לקבוצה שתתואר להלן.

היחידה האחרת כללה סדרה של בתים שנבנו בטור אחד לאורך אמת הנערן ומדרום לה, בקטע המתמשך ממזרח לארמון. בפועל נבנו הבתים מעבר לקיר האחוזה המלכותית שנתמשך לאורך האמה, בצדה. היו כאן, ככל הנראה, כשישה בתי מגורים אשר עשויים היו לשמש את הצוות הבכיר שתפעל את הארמון ואת האחוזה המלכותית. מכל מקום, לא נמצא באף אחד מן הבניינים הללו, אשר כאמור לעיל נחפרו רק בחלקם, עיטור כל שהוא. דומה שכל אחד מן הבניינים כלל חצר פנימית ומקווה טהרה שהיו בו שתי ברכות, האחת מדורגת והאחרת לא. באחד הבניינים נחשפו גם מתקני רחצה שכללו אמבטיה, בסמוך למקווה הטוהרה. הבניין הקיצוני בטור זה (כלפי מזרח) סמוך למה שמכונה בפי החופרים "אזור תעשייתי" (ונזכר לעיל). לא מן הנמנע כי בניין קיצוני זה כבר היה קשור בפעילות התעשייתית שהתרחשה בסמוך. טור בניינים זה החל מעבר ליחידה המורחבת (שנזכרה לעיל), ונמשך לאורך של 185 מ'. רוחבה של הרצועה היה 20 מ' וגודלו הממוצע של כל אחד מן הבניינים שהיו בה היה כ-20X18 מ'.

* * *

דומה כי השינויים הניכרים האחרונים בהתפתחותו של הארמון חלו לאחר מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס ולאחר התמורות שחלו ב"צמרת" החשמונאית מיד לאחר מכן (ראו לעיל). נמנה כאן שלוש פעולות בנייה אשר אנו מייחסים לשלב זה, פרק זמן שמבחינה פוליטית הסתיים זמן קצר לאחר מכן, עם כיבושה של ארץ-ישראל בידי פומפיוס בשנת 36 לפנה"ס, כיבוש שהעילה לו הייתה הסכסוך הקשה שבין שני האחים היריבים.

פעולת הבנייה הנרחבת ביותר הייתה בנייתה של ברכת שחייה גדולה, ממזרח לארמונות התאומים. גודלה של הברכה היה 20X12.5 מ' (כ-3 מ' עומקה), והיא הייתה מוקפת רחבות צרות וחומת גדר. הכניסה אל הברכה הייתה, קרוב לוודאי, מתוך הגן שהיה צמוד אל המזרחי שבין הארמונות התאומים. אנו מניחים שאת הברכה בנה הורקנוס השני אשר מחמת הבושה או מפני שהיה מנוע מלהשתמש בשתי ברכות השחייה הגדולות של הארמון, העדיף להקים לעצמו ברכה בסדר גודל של כל אחת משתי הברכות שבנה אלכסנדר ינאי כ-35 שנים קודם לכן. הברכה נשתמרה בפועל בשלמותה על הטיח שכיסה את דופנותיה והיה לה אותו מבנה "קלאסי" החוזר על עצמו בכל ברכות השחייה המתוארות בספר זה, ספסל בנוי אל תוך ארבעת דפנות הברכה וגרם מדרגות היורד אל קרקעיתה, צמוד לאחת הדפנות.

פעולת בנייה אחרת התרחשה בגן הזעיר שממזרח למכלול הברכות. בכל תחומו של הגן נבנתה קבוצה של מחסנים, כל אחד כ23- מ' אורכו, והם נועדו בוודאי לאחסנת תוצרת חקלאית. בכך בעצם התנתק הגן הזעיר ממכלול הברכות ועבר לתחום המשקי, שהיה קשור בוודאי באחוזה המלכותית שגבלה במחסנים החדשים. ניתן להניח כי פעולה זו הייתה מעשה ידי האח הצעיר, ששלט בענייני הממלכה.

פעולה נוספת המתוארכת לשלב זה חלה לא הרחק מהמחסנים, בשטח שנותר מן הגן הזעיר והיה ממערב לרחבה, מעבר לטרקלין שהוקם בימיה של שלומציון ותואר לעיל. מחמת בניות מאוחרות יותר, שיתוארו בהמשך, קשה לדעת בדיוק מה נכלל בבנייה החדשה. דומה כי האלמנט המרכזי שנוסף עתה הייתה ברכה מלבנית, 5.3X5.5 מ' ממדיה, כ-3 מ' עומקה. סדר גודל זה קטן מכל ברכות השחייה המוכרות לנו בארמון, אך גדול מברכות הטבילה הרבות שנחשפו במקום והיו מיועדות לטהרה. פרטי המבנה של ברכה זו מאפיינים ברכת שחייה — גרם מדרגות וספסל בנוי אל תוך הדפנות — ולכן ניתן להעלות שתי השערות. לפי השערה אחת, זו הייתה ברכה סגורה בתוך מבנה, ברכה שנועדה ל"יחידי סגולה" לשם שחייה בימי החורף הקרים או בעת שנשבו רוחות חזקות מדיי. האפשרות האחרת היא כי הברכה נועדה לטבילה, אולי לציבור גדול יותר ונכבד פחות מאנשי בית המלוכה.

בפרק הזמן שנמשך כ-30 שנה, מאז כיבושו של פומפיוס ועד חורבן הארמון ברעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס, חלו שינויים מעטים בלבד, מה שכנראה מבטא את ירידת כוחם והשפעתם של החשמונאים ואולי גם את האיבה שהייתה בין הפלגים השונים בתוך המשפחה. ניתן גם להעלות את הסברה שהארמון היה עכשיו מפותח כל כך, לפי מושגיהם של החשמונאים, שלא היה למעשה צורך להרחיבו או לבצע בו שינויים מפליגים. דומה כי השינוי העיקרי שחל בפרק זמן זה קשור בבעיה אמיתית שנוצרה עם הקמת הארמון המבוצר על ראש התל המלאכותי. אמנם כבר לא היה צורך בביצור הארמון, אך את הארמון שעמד על ראש התל היה קשה להרחיב, אפילו רצו בכך. במיוחד היה קשה לשפר את מערך שירותי הרחצה והטבילה, מה שחִייב אספקת מים זורמים מחד גיסא וסידורי ניקוז נאותים מאידך גיסא. שתי הפעולות הללו היו מוגבלות בעקבות התל המוגבה והחפיר העמוק שעדיין הקיף את מרביתו של התל. הפתרון היה בהכנסת מערכת רחצה ומקוואות אל האזור שהיה בשעתו גן נוי, ובשלב הבנייה, האחרון שנמנה, כלל את הברכה שאנו מתקשים בהגדרתה. המערכת כללה שתי יחידות. יחידה אחת גדולה ומפוארת יותר עם בית מרחץ יווני-חשמונאי על כל מרכיביו, ויחידה אחרת של מקווה טהרה עם אולם הלבשה גדול בצדו.

בית המרחץ כלל שני חדרים שבוודאי שימשו לכניסה ולהלבשה, חדר מרכזי (מעין חדר פושר), חדר אמבטיה, חדר עם ברכת טבילה במים קרים וברכה נוספת לטבילה, שניתן היה לחמם בה את המים. החדר המרכזי היה מעוטר ברצפת פסיפס עם פנל מרכזי המעוטר בעיטור גאומטרי צבעוני (זוהי אחת מרצפות הפסיפס הקדומות שנחשפו עד כה בארץ-ישראל). גם בחדר האמבטיה הייתה במקור רצפת פסיפס אלא שהיא פורקה כמעט בשלמותה. לעומת זאת שרד חלק מהאמבטיה, שהייתה בנויה, מטויחת ומקושטת בסטוקו צבוע בלבן, בשחור ובצהוב, במעין ריבועים המזכירים אריחי חרסינה הנמצאים בשימוש בימינו אלו. על פי השברים שנמצאו בין המפולות ניתן להניח כי שני החדרים האחרונים היו גם הם מעוטרים בפרסקאות.

יש מקום לציין פרט מעניין הקשור בברכה המדורגת של בית המרחץ, שנועדה לשימוש במים קרים (3.4X3.4 מ' גודלה). מלכתחילה נבנתה ברכה זו עם ספסל שקוע בתוך דופנותיה. במרוצת השנים בוטל הספסל בפעולת בנייה. ייתכן שיש בכך ביטוי לוויכוח שהתנהל קרוב לוודאי באותם הימים, האם מותר או אסור לשחות במקווה טהרה. בסופו של דבר פסקה המשנה כי השחייה אסורה. המקווה הזעיר המחומם היה סמוך לחצר הסקה קטנה שחיממו באמצעותה מים לשימוש בחדר האמבטיה. חימום המקווה נעשה על ידי דוד נחושת שהיה קבוע בדופן הברכה. הדוד עצמו נשדד, אך הותיר דפוס מדויק בדופן שבה היה קבוע. זהו המקרה היחיד הידוע מארמון החשמונאים של ברכה מחוממת שפעולת החימום שלה נעשתה בדופן הברכה.

בית המרחץ שתואר זה עתה הוא אולי המשוכלל מבין בתי המרחץ של החשמונאים. מבחינה טיפולוגית שייך לקבוצה זו גם בית המרחץ של גרעין הארמון המערבי במצדה (וראו: פרק עשירי ואחרית דבר). חשוב לציין כי בית המרחץ הנדון נבנה על גבי מבנים שקדמו לו וכללו אותה הברכה שיש לבטים בנוגע לשימושה. מי שלא התלבט היה האדריכל של בית המרחץ. במקום להשתמש בברכה זו מחדש בבית המרחץ, הוא מילא אותה בעפר וחפר במקומה את הברכה המדורגת ששימשה מקווה טהרה של מים קרים. מעניין לציין כי גם בברכה שבוטלה אירע אותו תהליך של בניית ספסלים בדופן הברכה וביטולם לאחר מכן. אם אכן שימשה ברכה זו לטהרה, הרי גם בה ניתן למצוא הד לאותו הוויכוח הקשור בשחייה במקוואות.

הפרט האחרון שנתאר הוא מקווה הטוהרה שנבנה בצדו המערבי של בית המרחץ. המקווה עצמו השתייך לקבוצה הטיפולוגית שכללה שתי ברכות, האחת מדורגת והאחרת ללא מדרגות, בדומה למקווה הראשון המוכר לנו מארמון החשמונאים. המעניין הוא שהשינויים הרבים במרוצת השנים חלו רק במתקן זה, ואילו בבית המרחץ הסמוך לא חלו כל שינויים. יש בכך ביטוי למשך הזמן הארוך יחסית שנזכר לעיל (הקשור בפעילות בארמון בטרם נהרס), אך יש בכך גם רמז כי בית המרחץ והמקווה לא נבנו בשנים האחרונות אלא בוודאי כ-20-10 שנים לפני החורבן, בימים שהורקנוס השני שימש מלך, בחסד הרומאים ובסיועו הפעיל של אנטיפטרוס, אביו של הורדוס.

* * *

מכלול ארמון החשמונאים עמד על תלו עד לרעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס. השנים האחרונות לקיומו היו סוערות למדיי מבחינה פוליטית. בשנים אלו השתלט מתתיהו אנטיגונוס בעזרת הפרתים על השלטון ביהודה, ולאחר מכן החלו מאבקים בין הורדוס לבין אחדים ממשפחת החשמונאים. העדויות בשטח מצביעות על שימוש רצוף בארמון, אם כי רמת החיים פחתה במקצת לפחות בארמונות התאומים, עד לחורבן הפתאומי.

העדויות הברורות ביותר לחורבן פתאומי באות מן הארמונות התאומים ומהפביליון. גם בתל עצמו (הארמון המבוצר) יש סימנים לחורבן פתאומי. אמנם מדובר על עדויות לשרפה, אך כידוע רעידות אדמה גוררות אחריהן, במקרים רבים, שרפות. בארמונות התאומים מכל מקום יש שרידים ברורים הן לרעידת אדמה והן לשרפה! דומה כי המכלול עמד בחורבנו שנים אחדות, ובמהלכן כבר הספיקה פעולת האירוזיה לפעול בכמה מקומות, בטרם החלו פעולות הבנייה של הארמון השני של הורדוס.

ארמונו הראשון של הורדוס ביריחו (ה"גימנסיון")

אין כל ספק שיריחו משכה את לבו של השליט הצעיר, השאפתן, עוד בראשית דרכו המדינית. היו לכך כמה סיבות טובות. ראשית, עושרו של המקום וההכנסות הפוטנציאליות מן הגידולים הנדירים שפרחו ושגשגו בנווה המדבר עתיר המים. שנית, האקלים החורפי הממוזג ויופייה של הבקעה היו מוכרים היטב למלך, שזה עתה (שנת 40 לפנה"ס) קיבל מן הרומאים את המנדט לשלוט ביהודה.

אף שאין לכך עדויות רבות, ניתן להניח כי הורדוס היה אורח קבוע בארמון החורף החשמונאי. סיפור ההטבעה של אריסטובולוס השלישי מצביע על כך. אולם דומה כי עוד בטרם קבע לעצמו הורדוס מדיניות בנייה בעיר הקיט החורפית, השתנה מעמדו בה מן הקצה אל הקצה. בשנת 36 לפנה"ס לערך נלקחה יריחו מידיו של הורדוס וניתנה לקליאופטרה, מלכת מצרים ואהובתו של מרכוס אנטוניוס. אמנם קליאופטרה נתנה את עינה בכל ממלכתו של הורדוס, אך אנטוניוס השכיל להעניק לה רק "נתחים" בודדים, ביניהם את עיר הנמל יפו ואת בקעת יריחו. הורדוס לא ויתר על העושר הטמון בבקעה הפורייה של יריחו וחכר מידיה של קליאופטרה את מטעיה הנודעים ואת האחוזות שהתקיימו בה. זאת כדי להמשיך להפיק רווחים, גם אם מצומצמים משצבר קודם לכן.

ָ ָ ָ

הארמון הראשון שבנה הורדוס ביריחו, בשנת 35 לפנה"ס לערך, מצוי מדרום לוואדי קלט, ממערב לדרומי שבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק. את הארמון חשף בשנת 1951 הארכאולוג האמריקני פריצ'ארד. בפועל היה זה הראשון מבין ארמונותיו הרבים של הורדוס ברחבי ממלכתו אשר נחשף בחפירות ארכאולוגיות. פריצ'ארד היה מודע לאפשרות כי אכן חשף את ארמונו של הורדוס בעיר התמרים, אך לא עמדו לרשותו של פריצ'ארד הכלים המדעיים הנדרשים — השוואות לארמונות אחרים. מתוך ניתוח תכניתו של הבניין והשוואתו למבני גימנסיה במקומות שונים בעולם ההלניסטי-הרומאי, הגיע החוקר למסקנה כי הבניין שימש גימנסיון. מאז 1951 התרחב הידע על אודות הארמונות ואין עוד כל ספק שהבניין אכן שימש כארמון ולא כגימנסיון. קודם שנתאר את הבניין נחזור ונזכיר כי ארמון החשמונאים המשיך להתקיים עד לרעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס, וכי שני הארמונות, ארמון החשמונאים וה"גימנסיון", חיו זה בצד זה למשך שנים אחדות.

ארמונו הראשון של הורדוס ביריחו היה מלבני בצורתו, 87X46 מ' גודלו. הכניסה אליו הייתה מצפון, מכיוון ואדי קלט. הבאים אל הארמון נכנסו אל חדר כניסה רחב ידיים וממנו היישר אל תוך חצר פריסטילית מרכזית, 42X35 מ' גודלה. מתוך החצר ניתן היה לעבור אל מרבית חלקי הבניין. הגישה אל יתר החדרים מתוך חדר הכניסה הייתה דרך שני פרוזדורים צרים וארוכים משני צדיו של חדר הכניסה ולאורך החזית הצפונית של הבניין. על פי ניתוח תכנית הבניין, נועדו הפרוזדורים לשימושם של משרתי הארמון בלבד. מכל מקום, אין לנו ספק שלא היו משני צדי חדר הכניסה עזרות עמודים, כפי שהציע פריצ'ארד. נציין אף זאת, בניגוד להערכתו של החופר לא נבנו קירות הארמון באבני גזית אלא בלבני בוץ, חומר הבנייה שהיה מקובל ביריחו עד המאה העשרים.

חדרי הארמון הקיפו את החצר משלושה עברים: ממערב, מצפון וממזרח. ממערב לחצר נחשפו שרידי אולם הקבלה, ששימש גם טרקלין של הארמון. חדר גדול זה, 18X12.5 מ' גודלו המשוער, היה מוקף טורי עמודים משלושה עברים, ובצד שהיה ללא עמודים, נפתח האולם אל תוך החצר, בפתח רחב. מן העמודים שרדו רק הפדיסטלים שסותתו מאבן (בסיסים ריבועיים ומעוצבים שנועדו לנשיאת העמודים שהיו מעליהם). לחדר היו שתי כניסות נוספות בחלקו הקדמי, אך לא בקיר שהיה קבוע בו הפתח המרכזי, אלא בקירות הצדדיים, סמוך לפינות החדר.

דומה כי גם ממזרח לחצר היה חדר אירוח, אם כי קטן יותר, חדר שצורתו הייתה בדמות האות "T". יתר החדרים היו מרוכזים משני צדי החדר דמוי ה-T, מסביב לטרקלין הגדול ובצמוד לפרוזדורי השירות. חדרים אלו היו בגודל רגיל וקשה במרבית המקרים להעריך אל נכון את שימושיהם.

הארמון הראשון כלל שני מתקני רחצה. אל כל אחד מן המתקנים הללו ניתן היה להיכנס הן מן החצר, כניסה שנועדה לדיירי הארמון, והן מפרוזדורי השירות שנתמשכו לאורך החזית הצפונית ונועדו, כפי שהסברנו, למשרתים. מתקן הרחצה האחד, ממערב לחדר הכניסה, היה בית מרחץ בסגנון רומאי שכלל כשישה חדרים. הכניסה אל בית המרחץ הייתה, קרוב לוודאי, דרך חדר מס' 14 מאחר שדרכו, מתחת לרצפתו, עוברת תעלת מים (תעלות דומות עוברות בדרך כלל מתחת לספי הפתחים). חדר זה שימש חדר כניסה, מעין וסטיבול, ואילו החדר הסמוך, הגדול מבין חדרי בית המרחץ, שימש ככל הנראה חדר הלבשה (אפודיטריום). אפשר גם שהחדר הראשון, הקטן יותר, שימש חדר כניסה והלבשה גם יחד, ואילו החדר הגדול היה חדר פושר (טפידריום). אנו מכל מקום נוטים לאפשרות הראשונה. עם זאת אין כל ספק בנוגע למיקומם של החדר החם (קלדריום) והחדר הקר (פריגידריום). בחדר החם, 4.2X4 מ' גודלו, נמצאו שרידי מערכת ההיפוקאוסט (שילוב של רצפה כפולה עם "יער" של עמודים זעירים ביניהן ומערכת צינורות הפרוסה על גבי הקירות, שדרכה עבר האוויר החם שנועד לחמם את החדר שעה שבית המרחץ פעל). הקירות העבים משני צדי החדר מרמזים על האפשרות שתקרתו הייתה מקומרת. בצד החדר החם נחשפה חצר ההסקה. החדר הקר, שנמצא מעברו האחר של בית המרחץ, כלל בכל שטחו ברכת מים מדורגת ששימשה גם כברכת טבילה, כמקווה טהרה.⁷ בין חדר מס' 16 (חדר ההלבשה או החדר הפושר) לבין החדר החם נמצאו עוד שני חדרים קטנים. דרך הדרומי מבין שני חדרים אלו (חדר מס' 17) נכנסו אל החדר החם; החדר האחר (חדר מס' 18) עשוי היה לשמש חדר הזעה (לקוניקום).

רצפות בית המרחץ שנשתמרו היו מכוסות בפסיפסים בגוון לבן עם עיטורים גאומטריים בשחור, זאת על פי המעט שנותר. בעת החפירות לא נמצאה כל עדות לעיטורי קירות, אך יש מקום להניח כי היו כאלה. לא מן הנמנע כי בית המרחץ שתואר לעיל היה הראשון להיבנות מבין בתי המרחץ משל הורדוס, לפחות מבין אלו שנחשפו. לאפשרות זו משמעות מכרעת מאחר שעל פי הידוע עד היום היה הורדוס הראשון אשר הקים ביהודה בתי מרחץ בסגנון רומאי. יש לראות בכך ביטוי להשפעה ישירה של אורח החיים והאדריכלות הרומאית על ממלכתו.

מתקן הרחצה האחר היה מצוי ממזרח לחדר הכניסה, ושימש מקווה טהרה. המקווה כלל ברכת טבילה מדורגת ובצדה ברכה נוספת, ללא מדרגות, ששימשה כאוצר. דומה כי לא במקרה מקווה טהרה זה זהה בצורתו לכמה מן המקוואות שנחשפו בארמון החשמונאים הסמוך לארמון הנדון. סביר להניח כי נישואיו של הורדוס למרים החשמונאית באותן השנים, השפיעו על התכנון. נציין כי זהו אולי המקווה היחיד שכלל גם אוצר, ואשר נחשף עד כה בארמונותיו של הורדוס. מלבד המקווה עצמו כלל מתקן הרחצה הנדון גם חדר גדול למדיי (חדר מס' 2, הדומה בגודלו לחדר מס' 16 של בית המרחץ). קרוב לוודאי שחדר זה היה חדר כניסה והלבשה. רק התשתית לרצפה שרדה בחדר גדול זה, אך דומה כי גם כאן ניתן לשחזר רצפת פסיפס, לאו דווקא כעיטור אלא כרצפה העמידה טוב יותר בפני השפעת המים (הוא הדין בחדרי בית המרחץ שתואר לעיל). בצדו של החדר האחרון מצוי חדר נוסף (חדר מס' 1) אשר לא היה לו כל קשר ישיר עם החצר. אנו משערים כי חדר זה והחדרים בפינה הצפונית-המערבית של הבניין (חדרים מס' 25-21) שימשו חדרי שירותים או למגורי המשרתים.

לא הרבה שרד מעיטוריו של הארמון. מלבד רצפות הפסיפס המעוטרות שנחשפו בבית המרחץ, נמצאו בין שרידי הארמון שברים בודדים של עמודים, כותרות וחלקי אנטבלטורה (מערכת הקורות שמעל לעמודים). עמודים, מכל מקום, היו בשימוש בארמון זה אך ורק בטרקלין הגדול (חדר מס' 13) ובסטווים שהקיפו את החצר. על פי השוואה עם ארמונותיו האחרים של הורדוס, סביר להניח כי לפחות מקצת הקירות היו מעוטרים בפרסקאות, אם כי בפועל לא שרדו עדויות לכך.

אין הוכחה חותכת שלבניין הארמון הראשון לא הייתה קומה שנייה, אף לא נמצאו בחפירות כל נתונים העשויים להתפרש כרמזים לכך. ועם זאת רמז לקיום חדר מדרגות נמצא בחדר מס' 13, הסמוך לחדר הכניסה — במפלס הרצפה נחשף מלבן בנוי שעשוי היה לשמש יסוד לאומנה מרכזית של חדר כזה. חדר מדרגות, מכל מקום, לא חייב להצביע על קיום קומה שנייה מאחר שעשוי היה לשמש אמצעי עלייה אל הגג. אם אכן הייתה קומה שנייה, היו בוודאי מצויים בבניין גדול זה יותר מחדר מדרגות אחד. גם מיקומו של החדר היחיד, לא במרכז הבניין, אלא בצמוד לחדר הכניסה ולחדר ששימש בוודאי את שומרי הבניין (חדר מס' 12), מצביע על כך שהמדרגות נועדו, ככל הנראה, לאפשר גישה נוחה אל הגג לצורכי שמירה.

* * *

עדיין אין בידינו כל מידע על גני הנוי שסבבו את הארמון. כמו כן אין לנו כל מושג אם הייתה לארמון ברכת שחייה משלו. ייתכן שחפירות נוספות בעתיד יענו על שאלות אלו. אך כן ידוע לנו כי כ300- מ' מדרום-מזרח לארמון מצויים שרידי ברכה עתיקה, 180z150 מ' גודלה, ברכה הקרויה "בִּרכת מוסה" בפי המקומיים. הברכה נבנתה, ככל הנראה לא במקרה, באוריינטציה דומה לזו של הארמון. סביר להניח כי הן הארמון והן הברכה נבנו משני צדיה של דרך עתיקה ובמקביל אליה.

קיומה של ברכה גדולה כל כך בבקעת יריחו, ברכת מוסה, מעורר עניין רב. המחבר בדק בברכה זו שני בורות, אך לצערו לא עלו בידיו די נתונים כדי לקבוע את תאריך הקמתה. אם לשפוט על פי טיבו של הטיח שכיסה על דופנותיה, אין ספק כי הברכה נבנתה בימי הבית השני, קרוב לוודאי בימיו של הורדוס. עם זאת השאלות באשר לתאריך בנייתה המדויק ובעיקר שימושה של הברכה עומדות פתוחות. לא מן הנמנע כי בניגוד ליתר הברכות המוכרות לנו מיריחו, ברכת מוסה הייתה מאגר למים הזורמים מוואדי קלט בסופו של כל חורף. מים אלו שימשו בוודאי בעונת הקיץ להשקיית שדות. עם זאת סביר להניח כי לברכת מוסה היו שימושים נוספים שתאמו את חיי הפאר שהתנהלו ביריחו, כמו שחייה ושיט בסירות זעירות. אם נפליג בדמיון, הרי בממדיה הגדולים יכלה ברכת מוסה לשמש גם נאומאכיה (מתחם שנועד בעולם הרומאי לקרבות שעשוע בין אניות). אשר לאפשרות האחרונה, הספקות רבים מה גם שאין בכתובים כל רמז להנחה מסוג זה. זאת, בניגוד למידע המסור לנו על מרוצי סוסים ומרכבות ותחרויות אחרות ביריחו (וראו: פרק שמיני).

* * *

דומה כי הארמון הראשון שבנה הורדוס ביריחו משקף את מצבו העדין ומעמדו הנחות בעיר התמרים באותן שנים בודדות שהשליטה ביריחו הייתה בידי קליאופטרה, מלכת מצרים. המבנה המלבני היה סגור כלפי חוץ, ולא אפשר הנאה מלאה מן הנוף המרהיב של הבקעה. שלא כמו שני מכלולי הארמונות שהקים הורדוס לאחר מכן, מכלולים שהיו פתוחים אל הנוף הסובב מרהיב העין, מכלול הארמון הראשון היה מעין מסגרת סגורה אך בטוחה יותר ועל כן ענה לצרכיו של המלך הצעיר.

בניגוד לארמונותיו הראשונים של הורדוס על מצדה שנבנו בסגנון שהיה שכיח בימי החשמונאים, בארמון הראשון ביריחו כפי שיסתבר להלן, ניכרת השפעה של מסורות אדריכליות שונות. לא מן הנמנע כי לבניינים שראה הורדוס בדרכו לרומא — באלכסנדריה ובאיטליה — הייתה השפעת מה על כך. סביר אף להניח כי כבר בשנות שלטונו הראשונות צירף הורדוס לחצרו אדריכלים שפעלו קודם לכן מחוץ לגבולות ממלכתו, והאדריכלות שיושמה בארמון הנדון היא פרי ניסיונם. בניינים שיכלו לשמש מקור השפעה הם בניין בקירניקה שבלוב שהשלב הראשון בו מכונה "ארמון העמודים" או כמה בניינים בפומפיי. שלא כמו ארמונותיו הראשונים על מצדה (גרעין הארמון המערבי ושלושת הארמונות שבצדו), הארמון הראשון של הורדוס ביריחו קרוב יותר בסגנונו אל יתר הארמונות שבנה המלך במרוצת ימי שלטונו.

הארמון הראשון עדיין היה "טרי" כשאירעה רעידת האדמה בשנת 31 לפנה"ס. קירותיו היו בנויים מלבני בוץ או מאבני גוויל מלוכדים בטיט בוץ. הטיט עדיין היה לח וצמיג בשנים הראשונות לקיום הבניין. לפיכך קירות אלו עשויים היו להגיב לרעידת אדמה בצורה אחרת מקירות ישנים יותר שטיט הבוץ בהם כבר התייבש כולו. כפי שציינו לעיל, הארמון הראשון היה קרוב לוודאי בן קומה אחת בלבד — יתרון גדול בעת רעידות אדמה על פני בניינים בני כמה קומות. הארמון הראשון המשיך להתקיים גם לאחר הקמת הארמונות השני והשלישי באותו המכלול, גם אם חשיבותו במדרג המקומי ירדה קמעה.

ארמונו השני של הורדוס — על חורבות ארמון החשמונאים

שש שנים חלפו מאז מימש הורדוס את שלטונו על יהודה ועל יתר חבלי הארץ שהועמדו תחת שלטונו. שתי רעידות אדמה פקדו אותו, זו אחר זו. הראשונה מביניהן הייתה רעידת אדמה של ממש, והיא אירעה כאמור בשנת 31 לפנה"ס. על פי כתביו של יוסף בן-מתתיהו, נפגעו ברעידת אדמה קשה זו עשרות אלפי אנשים. בקעת יריחו, המצויה בלב לבו של השבר הגיאולוגי הגדול המתמשך מסוריה בצפון ועד לים האדום בדרום, ידועה לגיאולוגים כאזור מועד לפורענות במה שנוגע לרעידות אדמה, ולא במקרה נפגע קשה ארמון החשמונאים ונהרס.

רעידת האדמה השנייה הייתה רעידת אדמה פוליטית שטבעה את חותמה על העולם הרומאי כולו. זאת בעקבות קרב אקטיום שהתרחש בשנת 30 לפנה"ס. פטרונו של הורדוס עד אותן השנים היה מרכוס אנטוניוס. יריבו של אנטוניוס, אוקטבינוס, שלימים נטל לעצמו את השם אוגוסטוס, היה עלול בנקל לזהות את הורדוס עם עמיתו המובס ולקחת ממנו את השלטון, אם לא גם את חייו. אמנם הורדוס היה מודאג, אך לא איבד את עשתונותיו. במהלך פוליטי מבריק יצא המלך הצעיר לרודוס כדי לפגוש את אוגוסטוס ובעזרת כוח השכנוע מחד גיסא ושלמונים מאידך גיסא הטה הורדוס את לב הקיסר לצדו. בעקבות פעולתו הנבונה, לא זו בלבד שהורדוס קיבל מנדט מחודש לשלטון ביהודה, אלא שגם ממלכתו הורחבה. מצד אחד, הוחזרו לידיו כל חלקי ממלכתו שנלקחו ממנו לטובתה של קליאופטרה, שאף היא הסתלקה מן הבמה, לאחר שלקחה את חייה בידיה בעקבות מרכוס אנטוניוס, אהובה ובעלה. מן הצד האחר, הוסיף אוגוסטוס אל תחום ממלכתו של הורדוס חלקים נוספים, כמו שומרון וגדרה.

במצב החדש שנוצר חל שינוי של ממש במעמדו של הורדוס ביריחו. ראשית, השלטון הרשמי בנווה המדבר חזר לידיו. שנית, לא זו בלבד שארמון החשמונאים נפגע קשות ברעידת האדמה אלא שגם מעמדם של החשמונאים נפגע עם הסתלקותה של קליאופטרה. כל עוד שלטה ביריחו הטתה המלכה המצרית אוזן קשבת לחשמונאים — לצרותיהם ולקשיים שעמדו בפניהם. דומה כי זה היה הרגע המתאים בעבור הורדוס להניח את ידו על רכושם של החשמונאים ביריחו, ושנים ספורות לאחר מכן לבנות ארמון חדש, על חורבות ארמונם של קודמיו בשלטון. נוסף על הצרכים ההולכים וגדלים של בית המלוכה הצעיר, יש להביא בחשבון את היתרונות שהיו למקום שניצב בו קודם לכן ארמון החשמונאים. מקום זה גבוה ממקום מושבו של הארמון הראשון ומאפשר נוף פתוח יותר אל עבר בקעת יריחו ואל חלקו הצפוני של ים המלח.

* * *

שלא כמו בניין הארמון הראשון, הפונה כלפי פנים, נבנה הארמון החדש כמכלול פתוח אל הנוף והטבע. הפתיחות אל הנוף חייבה השקעת מאמצים לא מבוטלים, כפי שיוסבר להלן. בניית הארמון החדש התרכזה בשני אזורים, במכלול הברכות ובשטח המצוי ממזרח לפביליון ולארמונות התאומים. בניגוד למבנים החשמונאים שנפגעו קשה מרעידת האדמה, ברכות השחייה שהיו במכלול הארמון נותרו שלמות. למלך הורדוס, כפי שנראה בהמשך הדברים, הייתה נטייה לשלב בארמונותיו ברכות גדולות מאלו של החשמונאים — כך לדוגמה בהרודיון ובארמונו השלישי ביריחו. בארמון השני, מכל מקום, על חורבות ארמון החשמונאים, הייתה מלאכתו קלה. במקום לבנות ברכה אחת גדולה חיבר הורדוס יחדיו את שתי ברכות השחייה שבנה אלכסנדר ינאי לברכה אחת, 32X18 מ' גודלה. אולם שלא כמו שתי הברכות החשמונאיות שהיו חלק ממכלול אדריכלי מגובש והיו מוקפות משטחים מרוצפים, עמדה הברכה הכפולה בתוך גן נוי, זאת לא לפני שהרחבות המרוצפות כוסו במכוון באדמה.

הגן החדש, שהקיף את הברכה ה"מאוחדת", כלל שיחים או עצים שהובאו לכאן היישר מן המשתלה, בתוך עציצים עשויים מחמר צרוף. כיום מקובל שהאריזה שבתוכה מובא העציץ מן המשתלה נזרקת לאחר שהשתיל מוצא מתוכה, ואילו ביריחו בימיו של הורדוס הוטמן העציץ בתוך הקרקע, בשלמותו. בעזרת החורים שהיו בתחתית כל עציץ ולרוב גם בצדו, היו השורשים מוצאים את דרכם אל הקרקע והמים. עציצים דומים, לא רבים, נמצאו עד היום בכמה מקומות בעולם הרומאי. לעומת זאת בפומפיי היה השימוש בעציצים דומים נרחב למדיי, רבים מהם אף נחשפו במהלך חפירות ארכאולוגיות, כפי שלמדנו מעבודתה של החוקרת ו' ג'שמסקי מארצות הברית.

הגוש המרכזי של הארמון השני היה מחולק לשני אגפים, צפוני ודרומי. האגף הצפוני היה כ-58X33 מ' בגודלו ונבנה סביב חצר פריסטילית משני צדי ציר סימטרייה. בקצה הדרומי של האגף, על ציר הסימטרייה, מצוי אולם, 10X7 מ' גודלו, אשר ככל הנראה שימש טרקלין. האולם היה מעוטר בפרסקאות שחלקים גדולים מהם שרדו במפולת. משני צדי האולם נחשפו פרוזדורים ומעבר להם יחידות של ארבעה חדרים שחלקם היו, ככל הנראה, חדרי שינה ויתרתם חדרי מבוא. מדרום לאולם ולחדרים הללו חשפנו רצועה מוארכת, כ-28 מ' אורכה וכ-5 מ' רוחבה, אשר נהרסה עד מתחת למפלס הרצפה. רצועה זו שימשה, ללא ספק, תשתית לעזרת עמודים — בפועל, מרפסת שהייתה פתוחה אל הנוף. כדי ליהנות מיופיו של הנוף, הושקע מאמץ רב של בניין יסודות, קירות תמך ומילוי עפר ביניהם. הטרקלין היה ממוקם, בוודאי לא במקרה, בין החצר הפריסטילית ומרפסת התצפית אל הנוף. בחפירות נמצאה עדות לחלון רחב למדיי שהיה בקיר האחורי של הטרקלין, שפנה אל החצר, ודרכו ניתן היה להשקיף אל החצר. ברור לנו כי גם בצדו האחר של הטרקלין, הצד הפונה לכיוון דרום, היה פתח רחב שנפתח אל עזרת העמודים (היא המרפסת) וממנה ניבט הנוף הנהדר של ואדי קלט ודרום הבקעה. הפרוזדורים שמשני צדי הטרקלין אפשרו מעבר נוח בין החצר הפריסטילית למרפסת הנוף מבלי להפריע ליושבים בטרקלין או לשוהים בחדרי השינה.

החצר הפריסטילית, 34X28 מ' גודלה הכולל, הייתה מוקפת סטווים מכל ארבעת עבריה. החצר עצמה, ללא הסטווים, 26X20 מ' גודלה, הייתה יוצאת דופן. בכל חצרות הפריסטיל המוכרות לנו מן התקופה הנדונה נמצא החלק הפתוח לשמים בגובה רצפת הסטווים או נמוך מהם במקצת (בין שהוא מרוצף ובין שהוא מגונן, זאת מן הצורך הפשוט לנקז מי גשם בימי החורף, ואילו בחצר הפריסטילית של ארמון זה מפלס הגן היה כ-90-80 ס"מ מעל למפלס רצפת הסטווים. יש לנו יסוד להניח כי מלכתחילה נועד גם גן זה להיות בגובה המקובל. דומה כי ההחלטה לחרוג מן המקובל ולהגביה את הגן נעשתה תוך כדי אלתור בזמן הבנייה. גם אם אכן כך היה הדבר אנו מניחים כי הוא לא נעשה מחמת חיסכון או אילוץ, אלא במחשבה תחילה. השינוי בוצע, קרוב לוודאי, מתוך הרצון להשיג חזות מיוחדת לגן והנאה שונה מן הרגיל לאלו ששהו בו, שכן הצמחים והפרחים היו ממש מול עיניהם. השינוי בתכנית המקורית חִייב לפתור את בעיית השקיית הגן. לשם כך נבנתה מערכת של סיפון שהיה עשוי מצינורות חרס.

ממערב לגן לא היו כל חדרים, אך ממזרח לחצר נחשפה עדות לרצועה צרה של חדרים. רצועה זו נפגעה פגיעה של ממש מסחף קרקע. ככל הנראה, החדרים שימשו חדרי שירות. טור נוסף של חדרים גדולים יחסית נחשף מצפון לחצר, בקצה הצפוני של האגף. במרכז הטור על גבי ציר הסימטרייה של האגף נפתח אל החצר, באמצעות דיסטילוס אין אנטיס, חדר מלבני ששימש אכסדרה. מן האכסדרה ניתן היה להיכנס אל החדרים משני צדדיה (האכסדרה ושני החדרים הסמוכים אליה שימשו, ככל הנראה, לאירוח). החדר המזרחי ביותר בטור זה היה גדול מן הרגיל ותקרתו נשענה על שלושה עמודים שהיו במרכזו. לא מן הנמנע כי חדר זה היה (המטבח אם כי אין לנו הוכחות חותכות לכך. בקצה המערבי של טור החדרים (בפועל, הפינה הצפונית-המערבית של האגף הצפוני), נחשף מערך חדרים שכלל גם חדר מדרגות. מכאן ניתן היה לצאת מן האגף לכיוון ברכת השחייה הגדולה שתוארה לעיל — הברכה ששילבה את שתי הברכות החשמונאיות. בפינה הנגדית של האגף, הפינה הדרומית-המזרחית, הייתה יציאה נוספת, שהייתה מכוונת אל האגף הדרומי. מנקודה זו ירד גרם מדרגות ארוך שקשר בין שני האגפים, הצפוני המוגבה והדרומי שהיה כ5- מ' נמוך ממנו.

בניגוד לאגף הצפוני אשר נבנה משני צדי ציר סימטרייה, היה האגף הדרומי מתוכנן בצורה שונה לגמרי. הדבר נעשה, ללא ספק, מתוך אילוצים מאחר שבאגף זה שולבו שתיים מברכות השחייה של החשמונאים, מה שהכביד על חופש הפעולה של המתכנן. הברכה הגדולה מבין השתיים הייתה הברכה שנוספה לארמונות התאומים בשלב מאוחר יחסית. גם אם אין בידינו הוכחות ישירות לכך, הרי על פי מערך היסודות שנוספו מכל ארבעת צדדי הברכה, שונתה מתכונתה של הברכה. דומה כי לא זו בלבד שהמשטחים המרוצפים מכל ארבעת עברי הברכה הורחבו אלא שהדבר נעשה כהכנה לבניית סטווים מסביב לברכה. מעתה ואילך יכלו המתרחצים בברכה ליהנות מצל בעת השהייה מחוץ למים.

נוסף על כך נבנו בסמוך לברכה מתקנים נוספים לרווחת המתרחצים וכלל המבקרים בארמון. מדרום לברכה נבנתה קבוצה של חדרים גדולים אשר שימושם איננו ברור. חדרים אלו נפגעו ביותר מסחף קרקע, ולמעשה שרדו רק יסודותיהם. ממערב לברכה, על חשבון הגן שהיה ממזרח לארמונות התאומים, נבנה מעין אולם שהיה ככל הנראה פתוח אל הברכה באמצעות טור עמודים. לא מן הנמנע כי היה זה מקום מנוחה ובילוי למתרחצים אשר יכלו להשקיף מכאן על הנעשה בברכה. אף ייתכן כי האולם שימש בפועל גם מקום להלבשה. לשם כך יכלו לסייע שני החדרים הקטנים הסמוכים לחלל הנדון מצפונו. כמו כן יש בעובי יוצא הדופן של הקירות שהקיפו את האולם מצפון, ממערב ומדרום, כדי לרמוז כי בתוכם עשויות היו להיות גומחות להנחת הבגדים. אפשרות אחרת היא כי כחדרי הלבשה שימשו החדרים שנוספו מדרום לברכה ואשר רק יסודותיהם שרדו.

מדרום-מערב לברכה, בשולי הגן שהיה צמוד אל המזרחי מבין הארמונות התאומים, נבנה בית המרחץ של הארמון. בית המרחץ היה קטן יחסית בגודלו וכלל: חדר הלבשה (אפודיטריום); חדר קר (פריגידריום) בצורת ברכת טבילה מדורגת; חדר פושר (טפידריום), וחדר חם (קלדריום), שגודלו היה כ-5X4 מ'. בחדר החם נתגלתה בקיר הצפוני גומחה זעירה חצי עגולה. בקיר המערבי הסמוך אל התנור נתגלתה גומחה נוספת, מלבנית בצורתה, ובה שרידי אמבטיה בנויה ומטויחת. בחדר החם, מכל מקום, לא נתגלתה כל עדות לקמרון דוגמת קירות עבים מהרגיל או אבני קמרון, ויש להניח כי גם תקרתו הייתה תקרה שטוחה על בסיס קורות עץ, כיתר תקרות בית המרחץ. עמודי ההיפוקאוסט של החדר החם נשתמרו ברובם. מרבית העמודים הללו היו מאבן ורק אלו שהיו סמוכים לפתח התנור (פרפורניום) נבנו מלבני חרס עגולות. על קירות החדר היו במקור פרושים צינורות בחתך מלבני (טובולי) שרק בודדים מהם שרדו במקומם. בית המרחץ היה מעוטר ברצפות פסיפס, חלקן צבעוניות, ששרדו רק בקטעים בודדים, ובפרסקאות שלהן נותר רמז בלבד. בית המרחץ שימש בוודאי את כלל המשתמשים בארמון, אך סמיכותו אל ברכת השחייה בוודאי איננה מקרית.

ממזרח לבית המרחץ ובצמוד אליו נבנה חדר ריבועי עם אומנה מרכזית שתמכה בתקרתו. החדר, וכן קירותיו, היו מכוסים בטיח עמיד בפני מים (טיח הידראולי), אף שלא נחשפה במקום כל עדות למתקני מים. לעומת זאת נחשפה לאורך הקיר המערבי מעין תעלה שלא הייתה מטויחת. יש מקום להניח כי חדר זה שימש כבית שימוש, אלא שבניגוד למקובל בתקופה הרומאית, לא נשטפה הצואה מתוכו בעזרת מים זורמים. אנו מניחים כי כתחליף לניקוז בעזרת מים זורמים הונחו בתחתית התעלה כלים, אשר בעזרתם הוצאה הצואה ונקברה בשדה סמוך, זאת על פי דין תורה. בהנחה זו כמה קשיים אשר העיקרי מביניהם הוא העדר מערכות דומות ביתר הארמונות המוכרים לנו, משל החשמונאים ובית הורדוס. מפליא ביותר שעד היום לא ניתן להצביע, במכלול נרחב זה של ארמונות, על חדרים או מתקנים ששימשו בבירור למטרה חיונית זו.

הארמון השלישי שבנה הורדוס ביריחו היה פנינה אדריכלית, כל שכן הארמון הצפוני במצדה שנבנה לערך באותו זמן, אך לא נוכל לציין את ארמונו השני ככזה. אולם אם נביא בחשבון כי הארמון הראשון, מדרום לוואדי קלט, המשיך לתפקד, הרי שני הארמונות גם יחד היו מכלול נרחב שאִפשר למלך ולרבים מבני משפחתו וידידיו ליהנות מהאקלים החורפי הממוזג של יריחו ומשפע המים והירק שהיו בה. גם ארמון זה לא סיפק את רצונו וצרכיו ההולכים וגדלים של הורדוס, וברגע שעלה הדבר בידו חזר והרחיב את הארמון.

ארמונו השלישי של הורדוס ביריחו, ארמון האופוס רטיקולטום

בשנת 15 לפנה"ס הגיע ליהודה האורח הנכבד ביותר שביקר בעת שלטונו של הורדוס — מרכוס אגריפה, המשנה לקיסר והאחראי לרבים ממפעלי הבנייה בממלכתו של אוגוסטוס. יוסף בן-מתתיהו מספר כי הורדוס אירח אותו בקיסריה, בשומרון, בהורקניה, באלכסנדריון ובהרודיון. אין לנו ספק כי האורח התרשם עמוקות מעצמת מפעלי הבנייה של המלך. דומה, כי עם שובו לרומא החליטו השלטונות להעניק להורדוס כבוד על פועלו בתחום הבנייה, וכמחווה נשלח ליהודה צוות של בנאים ואדריכלים כדי לסייע, בפרק זמן קצוב, בהקמת מפעלים נוספים.

למחווה זו אין כל עדות היסטורית, אולם שלושה אתרים שנחשפו בהם שרידי קירות בעלי ציפויי אבן בסגנונות שונים, "אופוס רטיקולטום" ו"אופוס קוודרטום", מעידים לעניות דעתנו על כך. שני מושגים אלו, בשפה הלטינית, שייכים לטכניקת בנייה שהתפתחה עוד במחצית המאה הראשונה לפנה"ס. טכניקה זו קשורה בקירות אשר בעיקרם נוצקו בבטון והקליפה החיצונית שלהם נבנתה, כתחליף לתבניות עץ, בעזרת אבנים קטנות שסותתו במיוחד לשם כך. הפינות נבנו בעזרת אבנים מלבניות הדומות מאוד ללבנים שרופות, והן קרויות "אופוס קוודרטום". יתר פני הקיר נבנו בעזרת אבנים מרובעות, זעירות, שהונחו בזוית של 45 מעלות והן מכונות "אופוס רטיקולטום". נציין כי לדגם האופוס רטיקולטום קדם דגם שכונה "אופוס אינצ'רטום", והוא מתוארך למאה השנייה לפנה"ס. הדגמים דומים זה לזה אלא שבקדום מביניהם לא הייתה לאבנים צורה מגובשת.

קירות בציפויי אופוס רטיקולטום ואופוס קוודרטום נתגלו בשלושה אתרים. האחד בירושלים — מבנה עגול ליד שער שכם; השני בבניאס אשר למרגלות הר החרמון — מבנה ששימש אולי כמקדש; והשלישי באתר ארמונות החורף שביריחו. כבר קלסו וברמקי הניחו כי הבנאים שעסקו בהקמת קירות אלו הגיעו מאיטליה. שיטת בנייה זו לא נחשפה בשום מקום אחר ברחבי ארץ-ישראל, לא לפני ימיו של הורדוס ולא לאחריהם. יתרה מזאת, בכל המזרח התיכון, להוציא מבנים בודדים, לא נמצאה בנייה מסוג זה, כנגד זאת באיטליה היא הייתה נפוצה מאוד. מכאן ביטחוננו כי צוות אחד מיומן שנשלח במיוחד לשם כך, השתתף בהקמת שלושת המבנים, ולאחר מכן, מן הסתם, חזר לאיטליה. ההנחה היא כי בכל שלושת האתרים שנזכרו לא עבדו האורחים לבדם אלא השתלבו בצוותים מקומיים שבנו יחד עמם את הבניינים, שכן אנו מוצאים ביריחו, באותו הבניין, קירות בנויים בטכנולוגיה הרומאית החדשה ובצדם קירות מלבני בוץ. כלפי חוץ לא נראה הדבר לעין כלל וכלל מאחר שהקירות כולם כוסו, מיד לאחר בנייתם, בטיח על בסיס סיד. בבניין הארמון השלישי, כפי שנראה להלן, השתתפו לא רק בנאי אבן ובטון רומאים אלא גם רצפים, מעטרי קירות, גננים, וככל הנראה גם אדריכלים שבאו מאיטליה.

* * *

לשם הקמת הארמון השלישי בחר הורדוס בכברת אדמה, כ-30 דונם שטחה, המשתרעת משני צדי ואדי קלט. במרכזו של השטח שנבחר להקמת הארמון מצוי ואדי קלט שהוא כידוע נחל יבש במרבית ימות השנה. פעמיים-שלוש בשנה זורמים בו מי שטפונות שמקורם בגשמים היורדים ממערב לאתר, אך שטפונות אלו נעלמים כלעומת שבאים, שעות ספורות לאחר תום הגשמים. לעומת זאת, בסופי חורפים עתירי גשם המים בוואדי זורמים למשך שבועות אחדים, משבוע אחד ועד כעשרה שבועות.⁷ דומה כי הורדוס עמד במשך השנים על תופעה זו וחלם, להקים בבוא העת ארמון שישתרע משני צדי הוואדי וידמה בעת הזרימות העונתיות לארמון הבנוי על שפת אגם או ים, מה שהרומאים כינו בשם "ווילה מריטימה". ההזדמנות באה בעת שמרכוס אגריפה, על פי השערתנו, שלח את צוות הבנאים. הארמון החדש לא נהנה מנוף יוצא דופן בהשוואה לשני הארמונות שקדמו לו, אך חלקת הקרקע שנבחרה הייתה שטוחה מעיקרה ונוחה לבנייה, להוציא מכלל זה את הוואדי הזורם בקו ישר במרכזה.

קדמה לארמון, מצפון לוואדי, וילה שכללה חדרים מפוארים וחדרי משק, בדומה לווילות המסורתיות מן התקופה הרומאית ששילבו משק חקלאי בחיי הפאר של בעל המשק. להערכתנו נבנתה הווילה כ-15-10 שנים לפני הקמת הארמון, בסמוך לזמן הקמתו של הארמון השני. מרביתה של הווילה פורקה בעת הקמת הארמון השלישי, אך חלקים בודדים ממנה, מצפון לאגף הצפוני וממזרחו (ראו להלן) שולבו בארמון החדש. בין שרידי הווילה שנחשפו מצפון לוואדי קלט, חלקם מתחת לרצפות הארמון החדש, ראויים לציון: פסיפסים מעוטרים בדגמים גיאומטריים בשחור ולבן; מתקני תעשייה שלא יכולנו לעמוד על טיבם ובצדם מקווה טהרה עם שתי ברכות; וקבוצה של חדרים שנבנתה סביב חצר מרכזית קטנת ממדים.

ארמונו השלישי של הורדוס ביריחו נבנה כמכלול אדריכלי מתוכנן כהלכה. להוציא מן הכלל את ברכת הענק שהייתה מדרום לוואדי קלט, ואשר נועדה בוודאי הן לשחייה והן לשיט בסירות קטנות, כל הקירות של הארמון היו מקבילים לתוואי ואדי קלט, באזור הארמון, או ניצבים אליו. על הוואדי עצמו נבנה גשר אשר גם אם לא הותיר אחריו שריד ופליט יש בידינו מספיק הוכחות עקיפות כדי לבסס את עובדת קיומו.

הארמון החדש כלל ארבעה אגפים. הגדול והמרכזי מבין הארבעה מכונה בשם "האגף הצפוני", והוא השתרע מצפון לוואדי. שלושת האגפים האחרים היו מדרום לוואדי: הגן השקוע, ברכת ענק והתל הדרומי. האגף הצפוני כלל אולמות, חדרי אירוח, שתי חצרות פריסטיל, ובית מרחץ בסגנון רומאי. כמו כן היה צמוד אל האגף, ממזרחו, מבנה אשר ככל הנראה, שימש שירותים או מקום מגורים לצוות הארמון. מבנה זה נבנה סביב חצר מרכזית, והיה במקורו חלק מהווילה שקדמה להקמת הארמון השלישי (וראו לעיל).

בחזית חלקו המערבי של האגף נבנתה עזרת עמודים אשר נמשכה כלפי מערב, עד גבעה סמוכה. בתחילה הקיפה העזרה ואדי זעיר הנשפך מכיוון צפון אל תוך ואדי קלט, העזרה הייתה כעין פרגולה דמוית האות ח. לאחר מכן נמשכה עזרת העמודים בעוד כ-60 מ' כלפי מערב, בלי שהיה מאחוריה כל בניין אלא רק קיר תוחם. הממצאים בשטח מעידים שהסטיו המתואר כאן היה מעוטר בפרסקאות ובסטוקו (הסטוקו נמצא בעיקר על התקרה). מידת האורך של הסטיו על הגבעה המערבית משוערת מאחר שרק חלקה של הגבעה שרד, והחלק הקיצוני, כלפי מערב, התמוטט בשל שטפונות בוואדי קלט. מבחינה אדריכלית אנו מתייחסים אל כל חלקי עזרת העמודים שתוארו לעיל, ובכלל זה הקטע דמוי הפרגולה שבמרכז, כאל יחידה אחת. קטע העזרה שעל הגבעה המערבית, מכל מקום, היה מצוי בקו אחד ובמפלס אחד עם קטע עזרת העמודים שבחזית האגף הצפוני.

הכניסה המרכזית אל האגף הצפוני הייתה מדרומו, מתוך עזרת העמודים שתוארה זה עתה, בנקודה הנמצאת ממול התל הדרומי והגשר שקשר בין שני צדי הוואדי.¹¹ הפתח הוליך אל חדר מעבר אשר מתוכו ניתן היה להיכנס ישירות אל חצר פריסטילית שנחשפה ממזרחו (להלן "החצר המזרחית", B55 מספרה) או לעבור דרך חדר נוסף אל חצר פריסטילית אחרת, (להלן "החצר המערבית", B64 מספרה). כל חדרי האגף הצפוני, להוציא חדר אחד, היו מעוטרים בפרסקאות. לפחות לכמה מהם, אם לא לכולם, היו גם עיטורי סטוקו (טיח מכויר) על התקרות. שתי החצרות הפריסטיליות אף הן עוטרו בפרסקאות. שני חדרי הכניסה והמעבר, שציינו לעיל, במיוחד המערבי שביניהם (B90 מספרו), היו מעוטרים בפרסקאות מהודרות במיוחד. הן טיב העיטורים והן חדשנותם של פרסקאות אלו, שמבחינה אומנותית שייכות לניצני הסגנון המכונה "פומפיאני שלישי", מעידים על בעלי מלאכה שבאו מרחוק. אנו מניחים כי אומנים אלו השתייכו לאותו הצוות שכלל את הבנאים שהקימו את קירות הבטון הרומאי.

החצר המזרחית, 20.5X14.4 מ' גודלה, הייתה מוקפת סטווים משלושה או ארבעה עברים. מידת ההרס בדרום החצר מונעת מלקבוע עמדה ברורה בנדון. עמודי הסטיו המזרחי היו עבים מיתר העמודים ובוודאי גם גבוהים מהם, מה שנתן חשיבות יתר לאולם שהיה מעבר לסטיו (וראו להלן). העמודים עצמם היו חלקים בחלקם התחתון ומחורצים בחלקם העליון. החלק התחתון והחָלק של כל עמוד, היה צבוע לסירוגין באדום ובשחור. כותרות העמודים היו מן הסגנון הקורינתי. העמודים עצמם, שלא כבשאר האתרים משל הורדוס, היו בנויים באבנים קטנות, בדומה לאבני האופוס קוודרטום. העמודים האלה, על כן, אף אותם בנה הצוות שבא ממרחקים. דמות החצר תואמת את טיפוס החצר שוויטרוביוס כינה בשם "רודית". כל העמודים נמצאו במפולת מסודרת בתוך החצר, עדות לרעידת אדמה שהרסה את מרביתו של הארמון. על פי הממצא החומרי ניתן לתארך את רעידת האדמה לאמצע המאה הראשונה לסה"נ לערך. גן הנוי שהיה במרכז החצר הותיר כמה עדויות: פני הגן היו מחולקים לגומות, כנראה לצורכי השקיה יעילה של הצמחים, כמו כן בקרקעית הגן שולב סלע, כ80- ס"מ גודלו, שהיה ככל הנראה, חלק מעיצובו של הגן.

האולם שנחשף ממזרח לחצר, 13.5X8.2X11.0 מ' מידותיו (57B מספרו), צורתו הייתה כצורת האות T. אולם דומה, קטן יותר בממדיו, נחשף בארמון הראשון של הורדוס ביריחו, ממזרח לחצר הפריסטילית (וראו לעיל). אין ספק כי שני האולמות קשורים זה בזה לא רק בקשר טיפולוגי אלא גם בדרך השימוש בהם שהייתה בוודאי זהה, דוגמת קבלות פנים שעשויות היו להיעשות בטקס מיוחד, כמו גם סעודות. להוציא את חדרי בית המרחץ של הארמון חרג אולם זה מן הכלל בהיותו בנוי בבטון רומאי ולא בלבני בוץ. ייתכן אף שתקרתו הייתה קמורה, בניגוד לתקרות השטוחות הסטנדרטיות. מעיטורי האולם לא שרד דבר במקומו המקורי. הכניסה אל האולם הייתה רחבה ביותר, כ-4 מ', מה שמצביע על כך שהיושבים בתוך החדר יכלו ליהנות ממראה הגן הפריסטילי שממערב לו. לאירוח שימש גם חדר נוסף, רגיל בגודלו, שנחשף ממערב לחצר (36B מספרו). גם חדר זה נפתח אל החצר הפריסטילית בפתח רחב, כמעט למלוא רוחבו של החדר. מתוך צדו האחורי של החדר נפתח פרוזדור שנמשך עד החצר הפריסטילית המערבית.

בצד הצפוני של החצר הייתה מצויה הכניסה אל בית המרחץ המרכזי של הארמון השלישי. במכלול הארמון היה גם בית מרחץ נוסף מדרום לוואדי (וראו להלן). מרבית חדרי בית המרחץ, חמישה במספר, נמצאו בטור אחד שהשיק לחצר ולחדרים שהיו משני צדדיה. כל החדרים הללו נבנו בבטון רומאי, ודומה כי לכולם היו קמרונות חבית, להוציא את החדר המערבי שהיה עגול בצורתו ומכוסה קרוב לוודאי בכיפה. עדות לכמה מקמרונות החבית נמצאה בדמות גושים גדולים נפולים. חרג מן הטור וגם מן האחידות שבשיטת הבנייה — החדר הקר, שנחשף מצפון לטור החדרים.

חדר הכניסה וההלבשה (אפודיטריום) היה האמצעי בטור חמשת החדרים. בחדר זה לא נחשפו כל ממצאים מיוחדים כמו ספסלים בנויים או גומחות בקירות. משני צדי חדר הכניסה היו חדרים פושרים (טפידריה) אלא שהחדר בצד המזרחי שהיה מצוי במעבר אל החדר החם של בית המרחץ, היה אף הוא כמו החדר החם, מחומם בעזרת מערכת של היפוקאוסט. זהו המקרה היחיד הידוע לנו בבתי המרחץ בארמונותיו של הורדוס של חדר פושר מחומם. החדר החם (קלדריום) המצוי בקצה המזרחי של טור חדרי בית המרחץ היה מלבני בתכניתו, אך היו גומחות בכל ארבעת קירותיו, מבנה אופייני לקלדריה בארמונותיו של הורדוס. גודלו של החדר ללא הגומחות היה 7.4X4.9 מ'. בקצה המערבי של טור החדרים חשפנו חדר עגול, 8 מ' קוטרו, שהיו לו ארבע גומחות בארבע "פינותיו". פרט יוצא דופן בחדר זה היא מערכת של חללים בצורת שתי תעלות עגולות שנמצאה מתחת לרצפת החדר. לא היו אלו תעלות למים ולא תעלות להזרמת אוויר חם שכן אין הן קשורות בכל תנור שהוא. שימושו של חדר זה היה קרוב לוודאי חדר הזעה המכונה לעתים "לקוניקום" ולעיתים "סודטוריום". חימומו של החדר נעשה, ככל הנראה, בעזרת גחלים שהוצבו על מגשים (braziers). חדרים בתכנית דומה שכיחים בבתי מרחץ באיטליה באותה התקופה, חלקם שימשו פריגידריה וחלקם לקוניקה.

החדר הקר, 5.8X3.5 מ' גודלו, הכניסה אליו הייתה דרך חדר האפודיטריום, והוא היה תפוס כולו בברכה מדורגת. זה היה המבנה הסטנדרטי של החדרים הקרים בבתי המרחץ שנחשפו בארמונותיו של הורדוס. מזרחית לחדר הקר, במרחק מה ממנו, נמצאו שרידי התנור (פרפורניום) שחימם את החדר החם ובאמצעותו — גם את החדר הפושר המחומם שהיה סמוך אליו. התנור היה בקצה חצר זעירה שהכניסה אליה והיציאה ממנה היו מצד צפון דרך גרם מדרגות קצר. הן החדר הקר והן התנור שולבו בתוך טור חדרים ששרדו מן הווילה שקדמה לבניין הארמון השלישי. מסיבה זו אף לא נבנו חדרים אלו מבטון רומאי כיתר חדרי בית המרחץ, אלא יסודותיו נבנו מאבן וקירותיו מלבני בוץ.

כבר ציינו לעיל, כי בין שתי חצרות הפריסטיל של האגף הצפוני היו כמה חדרים. שניים מן החדרים היו קשורים זה בזה וצמודים אל עזרת העמודים שבחזית האגף. החדר האחד שימש חדר כניסה אל האגף (הכניסה היחידה, מלבד הפתח אל האולם הגדול, 70B) וממנו ניתן היה להיכנס ישירות אל החצר המזרחית. מן החדר האחר, המערבי מבין השניים, ניתן היה להיכנס אל החצר המערבית, החדר שבו נחשפו שרידי הפרסקאות היפים שנזכרו לעיל. מצפון לשני החדרים הללו היו שני חדרי אירוח קטנים שנפתחו האחד אל החצר המזרחית (63B, שנזכר לעיל) והאחר, הזעיר מבין השניים, אל החצר המערבית.

החצר המערבית (64 B מספרה) הייתה מוקפת סטווים משלושה עברים אלא שלא כמו בחצר המזרחית, בחצר זו היו כל העמודים בגודל אחיד. אמנם תכנית החצר יוצרת אשליה של מבנה דמוי כנסייה, אלא שמלכתחילה לא היה גג במרכזה. לצדה הרביעי של החצר נסמכה אכסדרה, 7 מ' קוטרה. בניגוד לקירות החצר שנבנו בלבני בוץ, האכסדרה הייתה בנויה בבטון רומאי. אין כל ספק כי האכסדרה הייתה מקורה בחצי כיפה, מה שהצדיק את בנייתה בטכנולוגיה הרומאית. עמודי החצר היו בסגנון האיוני ואף הם נמצאו שכובים בעקבות רעידת האדמה. בחצר נמצאו שברי פרסקו רבים עם עיטורים של צמחים, מן היפים ביותר שנחשפו ביריחו, ומקורם היה, ככל הנראה, בקירות החצר. במרכז החצר הייתה גינת נוי, 12.7X9.3 מ' גודלה. בגינה נחשפו שבעה טורים של עציצים (כ-12 עציצים בכל טור) בדומה לעציצים שמצאנו ליד ברכת השחייה הגדולה של הארמון השני. הנתונים שעלו בבדיקות אינם מאפשרים לקבוע בבירור אילו צמחים היו בתוך העציצים או ביניהם.

מצפון לחצר נמצאו שלושה חדרים, כל אחד שונה באופיו. ה"פרוזאי" מביניהם היה החדר המערבי (80B מספרו), 8.7X4.0 מ' גודלו, שכן היה זה החדר היחיד באגף הצפוני בלא עיטורים, להוציא את המבנה הלא מעוטר שהיה ממזרח לאגף הצפוני ושרד מן הווילה שקדמה להקמת הארמון השלישי. ככל הנראה, שימש חדר זה לצרכים משקיים או לצורך אחסון. החדר האמצעי מבין השלושה (88B מספרו, 5.0X3.9 מ' גודלו) היה יוצא דופן בכך שהכניסה אליו הייתה על ציר האורך של החצר, מתוך מרכז האכסדרה הגדולה שתיארנו לעיל. אין ספק שמיקומו של החדר מעיד על חשיבותו ועל הטקסיות שהייתה כרוכה בכניסה אליו. לא מן הנמנע כי חדר זה שימש בראש ובראשונה חדר כס. גם איכותם הטובה של עיטורי החדר, ביחס לשאר חדרי הארמון, מעידה על כך. נוסף על הפרסקאות הייחודיות הייתה לחדר תקרה מפוארת מעוטרת בסטוקו וגם רצפתו עוטרה בחריצים שחורצו בטיח ונתנו אשליה של לוחות אבן. החדר המזרחי מבין שלושת החדרים שהיו מצפון לחצר (81B-87B מספרו), 9.1X4.4 מ' גודלו, היה מחולק לשניים על ידי מדרגה ובצדה אומנות על הקיר שהיו מעוצבות בפרסקו דמוי שיש ובלטו כ4- ס"מ מן הקיר. לא מן הנמנע כי על המדרגה היו במקור עמוד או שניים, מעין סטילוס או דיסטילוס אין אנטיס. החדר עשוי היה לשמש חדר שינה ואליו היו צמודים, אחד בכל צד, מחסנים זעירים, מעין ארונות קיר בנויים.

ממזרח לחצר, בצד הפרוזדור שנזכר לעיל ואשר קשר בפועל בין שתי החצרות, נחשף חדר זעיר ששימש לקבלות פנים. למרות ממדיו הזעירים נפתח גם חדר זה (100B מספרו) בפתח רחב אל החצר. בדומה לחדר מס' 88B גם חדר זה היה מעוטר בפרסקאות ובטיח, וברצפתו עוצבו לוחות אבן בטיח שכיסה אותה. דומה, על כן, כי החדר הזעיר שימש גם הוא לאירוח אלא שהפעם מדובר באירוח של קבוצה קטנה או של אדם בודד.

השריד המרשים ביותר באגף כולו היה אולם הטרקלין (70B מספרו) ששימש בוודאי בעת ובעונה אחת לסעודות לאורחים רבים ולקבלות הפנים המרכזיות ורבות המשתתפים שהתקיימו בארמון. האולם הענק ניצב בקצה המערבי של האגף, והכניסה היחידה אליו הייתה מתוך עזרת העמודים שהתמשכה לאורך חלקו של האגף. האולם הגיע לכדי 29 מ' באורכו ו-19 מ' ברוחבו, והוא האולם הגדול ביותר מן התקופה הרומאית שנחשף עד היום בארץ-ישראל! דמותו של האולם הייתה בפועל זהה לדמות אולם הטרקלין שחשף פריצ'ארד בארמון הראשון. ההבדלים העיקריים ביניהם היו בסדר הגודל (שטח של 540 מ"ר לעומת 225 מ"ר) ובמבנה פתח הכניסה — בטרקלין הראשון נוסף על פתח הכניסה המרכזי היו שני פתחים צדדיים. בדומה לטרקלין בארמון הראשון, גם את האולם הנדון הקיפו עמודים משלושה עברים, עמודים שמן הסתם היו גדולים יותר, וגם באולם זה היו פדיסטלים מתחת לעמודים אלא שרובם ככולם חסרים למעט אחד ששרד בחלקו, פדיסטל שעוצב בטיח ולא באבן. לעומת זאת העמודים הפינתיים באולם הנדון היו שונים מעמודי האולם בארמון הראשון בכך שנבנו בדגם "עמוד לב" (צירוף בין אומנה ושני חצאי עמודים בזווית של 90 מעלות). שונים היו גם העמודים הקיצוניים בשני הטורים האורכיים, בסמוך לפתח הכניסה. גם בבסיס עמודים אלו, בדומה לעמודים הפינתיים, הייתה אומנה אלא שנוסף אליה חצי עמוד רק מצד אחד. על המרווח הגדול שבין טורי העמודים, 13 מ', התגברו האדריכלים, ללא ספק, בעזרת קורות עץ עבות במיוחד. נחזור ונתייחס לקורות ענק אלו בדיוננו על אודות הארמון המרכזי בירושלים ועל הצד השווה בינו לבין הארמון הנדון עתה. מכל מקום, סביר להניח כי העיטור של האולם בארמון השלישי עלה ביופיו ובאיכותו על עיטורי האולם שבארמון הראשון (וראו להלן).

האולם הענק (70B) היה מרוצף כמעט כולו במרצפות אבן צבעוניות בסגנון המכונה "אופוס סקטילה". (שיטת ריצוף באבנים צבעוניות ובדגמים גיאומטריים שהייתה בשימוש בעולם הרומאי החל במאה הראשונה לפנה"ס). האבנים סודרו בשלושה דגמים, והדגם שכיסה את מרכזו של האולם היה המסובך ביותר: צירוף של מעוינים, משולשים וריבועים היוצרים יחדיו משושים. אמנם מרצפות אלו נשדדו עד האחרונה שביניהן, אך שברי מרצפות שהוכנסו אל תוך התשתית, שנותרה בפועל בשלמותה, מצביעים על סוגי האבנים שהוכנו מהן המרצפות — אבנים מקומיות בצד שיש מיובא. הביצוע הטכני היה מושלם. דיוק ההנחה של האבנים מעורר הערצה לעבודתם של הרצפים שהשתייכו בוודאי לצוות המיומן שהגיע מאיטליה. רק במרכז האולם הייתה הרצפה שונה. ככל הנראה היה במרכז מרבד של פסיפס שאף הוא נעלם ממקומו. מאחר שרצפות האופוס סקטילה מבוססות על טוהרת הדגמים הגיאומטריים הרי מרבד הפסיפס אִפשר לשלב ברצפת האולם גם דגמים אחרים, ככל הנראה דגמים גיאומטריים לצד דגמים של צמחים, בדומה לפסיפסים שנחשפו לדוגמה בגרעין הארמון המערבי של מצדה או בבתי המרחץ של הרודיון. קירות האולם היו מעוטרים בפרסקאות ובוודאי גם בסטוקו. ספיני הפרסקאות היו רחבי ממדים, מעבר למה שמוכר לנו מן הארמונות האחרים של הורדוס, בוודאי בשל מידות הענק של האולם.

הכניסה אל האולם הייתה רחבה ביותר, כ-5.5 מ'. רוחב זה מעיד, ללא ספק, על הרצון לקשור קשר חזותי בין האולם לבין הנוף הנשקף מתוכו.

* * *

מדרום לוואדי היו, כפי שצוין לעיל, שלושה אגפים: הגן השקוע, ברכת מים גדולה ביותר והתל הדרומי. הגן השקוע, כפי שכינו אותו בצדק קלסו וברמקי, היה גן נוי מסודר הנתון בתוך מבנה מלבני מוארך. המבנה המלבני שימש בפועל מסגרת לגן שהיה 145 מ' באורכו ו-40 מ' ברוחבו. האלמנט הדומיננטי בגן היה חזיתו הדרומית שנחפרה אל תוך המדרון, כמעט לכל אורכו של הגן, ובעטייה זכה הגן לכינוי "הגן השקוע" — החזית כונתה בפי קלסו וברמקי בשם "The Grand Facade". חזית זו, שנחלקה בפועל לשניים, נבנתה בבטון רומאי בציפוי אופוס רטיקולטום ואופוס קוודרטום, וכללה, זו בצד זו, גומחות עגולות למחצה ומלבניות בצורתן, לחלופין. החזית כללה 24 גומחות בצדה המערבי ומספר זהה בצדה המזרחי, בסך הכל 48 גומחות. נציין כי אל פיסות הקיר שבין הגומחות היו צמודים חצאי עמודים זעירים. על גבי קטעי החזית ששרדו לא נתגלו כל עיטורים, אך לא מן הנמנע כי הייתה מעוטרת בפרסקאות או בציפוי פסיפס מאבנים (טסריי) זעירות.

החזית הדרומית הארוכה, עם הגומחות, נפסקה במרכזו של קטע באורך 28 מ'. את מקומה תפס מערך של ספסלים עגולים למחצה, בדומה לקוויאה של תאטרון. אלא שהספסלים לא נועדו למושב צופים אלא לשמש ערוגות לפרחים, זאת על פי העציצים ששרדו בתוך הספסלים, ואשר נחשפו בחפירתם של קלסו וברמקי. לכל אורך שני חלקי החזית המפוארת, כמו גם מערך הספסלים דמוי הקוויאה, נתמשכה תעלת השתקפות, 1.5 מ' רוחבה. קשה להניח כי באורח החיים היהודי של הורדוס (בחיי החצר הרשמיים, לכל הפחות) ניצבו פסלים בתוך הגומחות, אך סביר להניח כי ניצבו בתוכן עציצים מפוארים עם צמחי נוי. אם אכן היו עציצים כאלו, הם השתקפו בתעלה שנזכרה לעיל.

משני צדי החזית, לרוחבו של הגן, נתמשכו סטווים כפולים, כלומר שני טורי עמודים, האחד בחזית הסטיו הכפול והאחר במרכזו. הסטווים הכפולים, כל צמד היה כ-40X10 מ' בגודלו, היו מעוטרים בפרסקאות ובסטוקו מהודר, בדומה לעיטורי הסטיו שבחזית האגף הצפוני. הסטווים היו מרוחקים כ-3 מ' מן הגן עצמו מה שהותיר מרפסת מתחת לכיפת השמים. שני הסטווים הכפולים והמרפסות שבחזיתם לא היו במפלס הגן אלא מוגבהים ממנו בכ-20 מ, בעזרת קיר תמך המעוצב בעיצוב מיוחד. אמנם לא נתגלו כל גרמי מדרגות שבעזרתן ניתן היה להתגבר על הפרש גבהים זה, אך אין ספק שהיו כאלה במקור. בחפירות נחשף רמז למדרגות אלו בצורת קטע קיר ששרד בפינה הדרומית-המערבית של הגן. הסטווים הכפולים והמרפסות שבחזיתם היו מוגבהים מן הגן בוודאי מתוך הרצון לאפשר לבאי הגן להשקיף עליו מלמעלה כדי ליהנות מעיצובו ומהצמחים שהיו בו.

בקצה הדרומי של כל אחד משני הסטווים הכפולים נחשף חדר גדול שהיה במקורו מקומר. שני החדרים תחמו, כל אחד בצדו, את החזית הדרומית. קשה להצביע על תפקיד מיוחד שהיה לחדרים אלו, ודומה כי היו קשורים באירוח שנדרש בעת האירועים שהתקיימו כאן. להלכה ייתכן שחדרים דומים היו גם בקצוות הצפוניים של שני הסטווים הכפולים. אם היו כאלו, הם בוודאי נסחפו לקרקעית הוואדי, ולעולם לא נדע אם נכונה הנחתנו.

מן הקיר שתחם את הגן בכיוון צפון, אל מול הוואדי והאגף הצפוני, שרד במקומו המקורי רק קטע קצר. בניגוד לחזית הדרומית, השקועה, שהגיעה לכלל גובה של כ-4 מ', הקיר שתחם את הגן היה להערכתנו קיר נמוך, קיר שלא הסתיר את מראות הנוף לשוהים בתוך הגן. אנו מבססים הנחה זו על הקשר האדריכלי ההדוק בין הגן לבין מערכת הסטווים שמצפון לוואדי, בשולי האגף הצפוני. לקשר זה לא הייתה משמעות של ממש אם לא היה ניתן לצפות מן הגן בסטווים שממול ובשוהים בהם ולהפך. הגן עצמו, כ-112X32 מ' גודלו, עדיין לא נחקר בפועל. בבור בדיקה שחפר מחבר ספר זה בחלקו המערבי של הגן נחשף במקומו המקורי עציץ הדומה לעציצים שתוארו לעיל. ניתן להניח שהגן היה מסודר מטבעו כגן נוי, וכלל שבילים וכן תעלות וברכות מים.

ממזרח לגן, ובאותו המפלס, נבנתה ברכת ענק, הגדולה ביותר בתחום מכלול ארמונות החורף (107B מספרה). אורכה של הברכה כ-90 מ' ורוחבה כ-42 מ'. כמחצית מן הברכה נסחפה אל ואדי קלט ומחציתה האחרת כוסתה בסחף שבא מן המדרון שמדרום לברכה. רק רצועה צרה מקרקעית הברכה הייתה חשופה לעין בטרם בואנו לאתר. רצועה זו הביאה אותנו לגילוי דבר קיומה של הברכה, אשר לעניות דעתנו, שימשה הן לשחייה והן לשיט בסירות קטנות וכמובן גם למשחקים ולתחרויות הקשורים בשתי פעילויות אלו. הברכה איננה מקבילה לוואדי ועל כן גם לא לשאר אגפי הארמון. לעומת זאת היא מקבילה למדרון שמדרומה. מתבקשת מאליה ההנחה כי הדבר נועד לאפשר לצופים לשבת על המדרון שמדרום ולצפות בהנאה בנעשה בברכה. מצפון לברכה שרדו קטעים מקיר תמך ארוך. קיר זה נבנה לאורך ואדי קלט ובמקביל לו, בניגוד לברכה שסטתה בכ-30 מעלות מכיוון זה, כמו גם כיוון כל שאר חלקי הארמון השלישי.

במחצית המרחק שבין הגן השקוע והברכה ודרומה מכאן מצוי התל הדרומי מבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק. בעת שביצעו קלסו וברמקי את חפירותיהם באתר מצאו עדות לגרם מדרגות שעלה לראש התל. המדרגות הונחו על גבי קשתות שנשענו על קטעי קירות, מעין אומנות מוארכות. בתחתית גרם המדרגות מצוי עד היום מעין חדר פתוח כלפי צפון. החדר שימש, ככל הנראה, תשתית לחלקו התחתון של גרם המדרגות.

התל הדרומי, חלק בלתי נפרד מן הארמון השלישי, הוא להערכתנו אחד הפרקים המרתקים באדריכלות של הורדוס. בניגוד לחופרים, קלסו וברמקי, שהבחינו באתר בשלושה שלבים, החל בתקופה ההלניסטית וכלה בימיו של הורדוס,²⁶ מחקרינו הראו לא רק שהבניין היה חד-תקופתי, אלא שניתן למרות ההרס לשחזר בדיוק רב את דמותו. אף על פי שאנו רגילים לראות בתלי ארץ-ישראל עדות לשכבות יישוב רבות זו על גבי זו, כבר בארמון החשמונאים, בתל הצפוני מבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק, ראינו כיצד תולדות התל הצטמצמו לשני שלבים בלבד וכי התל היה בעצם מלאכותי. אף בתל הצפוני הסתבר כי התל הוא תוצאה של פעולת בנייה אחת בלבד, תל שנועד לשאת על גביו מבנה. מפליאה העובדה שהמבנה שעמד על ראש התל היה בעיקרו אולם אחד בלבד! אך למעשה תופעה דומה מוכרת לנו מתרבויות זרות ומתקופות שונות, דוגמת מקדשי הזיגורט במסופוטמיה או מקדשים המוכרים לנו לרוב מן העולם האצטקי, במרכז אמריקה. ביריחו, לעומת זאת, הייתה להורדוס ולאדריכליו היזמה לבנות תל מלאכותי שנשא על גביו לא מקדש ולא מאוזוליאון אלא, קרוב לוודאי, אולם לקבלה ולאירוח.

השרידים באתר כוללים יסוד מסיבי שהיה כמעט ריבועי בתכניתו, 20.5X19.5 מ' גודלו, אולם מרכזו היה מעוצב כמעגל בקוטר של כ15- מ'. המעגל היה חצוי בארבע קירות, שניים בכיוון צפון-דרום ושניים בכיוון מזרח-מערב. בין הקירות נוצרו מעין תשעה חדרים אלא שהם מלאים באבני שדה וחלוקי נחל שנועדו בבירור לתשתית. רק אחד מן החדרים לא היה מלא באבנים ושימש כבור מים מטויח בטיח הידראולי האופייני לתקופה. חשוב אף לציין את חלקי ההיפוקאוסט של בית מרחץ שנמצאו פזורים על ראש התל, את מקצתם גילו זה מכבר קלסו וברמקי ומקצתם גילינו אנחנו. חלקים אלו הם עדות ברורה לבית מרחץ שעמד בוודאי במקום זה. מה שמחזק את קביעתנו הוא בור המים שהזכרנו זה עתה.

מה הייתה דמותו של הבניין שעמד על ראש התל המלאכותי? בתחילת מחקרנו ביריחו, ניסינו לשחזר את צורתו של הבניין הנעלם והדבר לא עלה כלל וכלל בידינו. אולם מרגע שחשפנו את האולם העגול באגף הצפוני, הלקוניקום, לא היה עוד ספק בלבנו כי על גבי התל עמד אולם הזהה בצורתו ללקוניקום אבל כפול בקוטרו, כ16- מ' לעומת 8 מ', ושטחו היה גדול פי ארבעה מהלקוניקום, כ220- מ"ר לעומת כ55- מ"ר.

בבניין התל הדרומי היו מעורבות שלוש שיטות בנייה. עירוב השיטות הוא שהביא את קלסו וברמקי לראות בתולדות התל שלושה שלבים: 1) בנייה באבני גוויל, המבנה הבסיסי. 2) בנייה באבני גזית, נדבכים בודדים אשר שרדו על ראש המבנה הבסיסי. 3) בנייה בבטון רומאי בציפוי אופוס קוודרטום ואופוס רטיקולטום.

על פי מחקרינו, היה השימוש בשלוש שיטות הבנייה כדלהלן: (1) אבני הגוויל שימשו לבניין המסד בלבד, מסד שהיה כולו קבור מתחת לשפכים מכוונים שיצרו את צורת התל; (2) אבני הגזית שימשו לבניין קומת מרתף שהיה בה, קרוב לוודאי, בית מרחץ בסגנון רומאי ושרידיו נמצאו פזורים על פני ראש התל; (3) הבטון שימש לבניית קירות האולם שהיה על ראש התל, מעל לבית המרחץ. על ראש התל שרדו רק גושי בטון, לא מבוטלים בגודלם.

כפי שלמדנו, השימוש בבטון רומאי באגף הצפוני נעשה במקומות שהיו צפויים לתנאי רטיבות או מטעמים הנדסיים. בתל הדרומי בא לידי ביטוי השיקול ההנדסי — לשם הקמת אולם בסדר גודל זה ובצורה זו, השימוש בבטון היה הכרחי.

מרשימה לא פחות הייתה העלייה אל האולם שבראש התל. כפי שציינו לעיל כבר קלסו וברמקי חשפו סדרה של קירות במעלה התל, והללו שוחזרו למבנה של גשר של מדרגות. בניתוח הגבהים שביצענו התברר כי המדרגות הגיעו ישירות אל האולם הענק שהיה על ראש התל.

אם כן, על ראש התל עמד אולם עגול עם כניסה מכיוון צפון, אל מול גשר המדרגות שעלה עד לאולם. בארבע "פינות" האולם נמצאו ארבע אכסדרות עגולות למחצה, בדומה לממצאים בלקוניקום שמעבר לוואדי. האולם העגול שנהרס היה, ללא ספק, מעוטר ומפואר ביותר. בין השפכים שנחשפו באתר נמצאו שברים רבים של עיטורי פרסקו ואף עיטורים אדריכלים מעשה חרס (טרקוטה) הנדירים בארץ-ישראל. לא ידועים לנו כל שרידים מרצפות האולם, אך לא נתפלא אם רצפת האולם העגול הייתה מעשה אופוס סקטילה. בחזית האולם היה ללא ספק סטיו שיסודו נחשף בחפירות. בגב טור עמודי הסטיו, משני צדי הכניסה אל האולם, יש מקום לשחזר גומחות דקורטיביות, בדומה לגומחות של הגן השקוע. הדבר מתחייב לדעתנו מן העובי של קיר היסוד בצד צפון השונה מיתר שלושת הצדדים, האחידים בעוביים.

מתחת לאולם, כמו בקומת מרתף, היה להערכתנו בית מרחץ בסגנון רומאי. מאחר שמדרגות העלייה הגיעו ישירות עד האולם,³⁰ היה צורך בגרם מדרגות מיוחד שיקשור את האולם עם בית המרחץ שמתחתיו. התנור של בית המרחץ היה בוודאי בצדו הדרומי של הבניין, כך שלא נראה לעין מיתר חלקי הארמון. אף שבית המרחץ הרוס לחלוטין (להוציא ברכת מים שהייתה מתחת לאחד מחדריו), ניתן להציע שחזור מקורב לתכניתו, בהסתמך על מערכת קירות היסוד שחילקה את המעגל לתשעה חלקים.

התמונה הנגלית לעינינו בתל הדרומי תואמת שרידים מאותה התקופה ממש המצויים בבאיה (Baia) שמצפון לנפולי שבאיטליה. באתר מרפא זה של האריסטוקרטיה הרומאית מצוי אולם דומה, המכונה אמנם בשם "מקדש מרקורי", אך לא היה מקדש כלל וכלל אלא אחד מאולמות מכלול הרחצה והבילוי. קוטרו של האולם, ששרד כמעט בשלמותו היה 20 מ', גדול במעט מזה של יריחו. אין ספק כי בין אנשי הצוות שהגיעו מאיטליה היו אנשים שהיו מודעים לאולם שבבאיה או לאולמות דומים אחרים.

אולם זה היה להערכתנו אולם אירוח וקבלה נוסף על הטרקלין הענק שנחשף מצפון לוואדי. האולם הצטיין בנוף הנשקף ממנו — על פני כל בקעת יריחו. ההגבהה אפשרה להתגבר על צמרות עצי הדקל, גידול נפוץ ביריחו, כפי שצוין לעיל. בית המרחץ נועד לשרת את האורחים שהתכנסו באולם שמעליו, בדיוק כפי שפעל בית המרחץ הקטן שנחשף במרתף המדרגה התחתונה של הארמון הצפוני.

* * *

עם השלמת הארמון השלישי פעלו באתר החורף ביריחו בעת ובעונה אחת שלושה ארמונות, או ליתר דיוק, מכלול ארמון שהיה מורכב מכל שלושת הארמונות. הרבה שאלות נשארות פתוחות לגבי מכלול זה. אין לנו כל מידע על מערכת הדרכים שקשרה את שלושת הארמונות זה עם זה. רק בנוגע לארמון הראשון אנו יודעים היכן בדיוק הייתה הכניסה אליו מבחוץ. אשר לשני הארמונות המאוחרים יותר, מוכרת לנו מערכת הקשרים הפנימיים בכל אחד מהם, אך אין אנו יודעים כיצד היו קשורים עם החוץ. שאלות נוספות נוגעות לאגפי המשק ששירתו את הארמונות השונים, נתון מוכר היטב במצדה ואף בהרודיון מוכר בחלקו, אך לא ביריחו. לא מן הנמנע כי בסביבת הארמונות, בשטחים שעדיין לא נחפרו, מצויים שרידי כמה ממבני המשק. שאלות נוספות קשורות באיתור המטבחים. אמנם הנושא קשור במערך המשקי, אך היינו מצפים למצוא רמז כל שהוא גם בארמונות עצמם. נחזור ונזכיר כי בארמונות התאומים, אמנם מן התקופה החשמונאית, מצאנו נתונים ברורים למדיי בנושא הנדון. כבר עמדנו על הקשיים בנוגע לאיתור בתי השימוש או להגדרתם בארמונות הנדונים, למעט אולי המקרה האחד שנזכר לעיל.

אין ספק כי משנבנה, הפך הארמון השלישי להיות לארמון הייצוגי. למעמד דומה זכה הארמון השני, שעה שהוקם; אם לשפוט על פי אולמות הטרקלין, הרי עד שנבנה הארמון השלישי שימש טרקלין הארמון הראשון כאולם המרכזי לקבלות פנים חשובות. בקביעתנו זו אנו מתייחסים לא רק לסדרי הגודל אלא גם ובמיוחד למבנה האדריכלי הזהה של שני האולמות — אולם 33 בארמון הראשון והאולם הענק, 70B בארמון השלישי — מעין "אויקוס מצרי". מבחינה זו צריך אולי לראות בארמון הראשון ארמון ששימש מקום מרכזי למגורים ולאירוח גם לאחר הקמת הארמון השני, בעוד הארמון השני היה בעיקר ארמון לצורכי בילוי, תוך שימת דגש על פעילות השחייה. משהוקם הארמון השלישי עברו מרכיבי הבילוי העיקריים וקבלות הפנים אליו, אך מקום המגורים המרכזי המשיך, ככל כנראה, להיות הארמון הראשון ובמידת מה גם הארמון השני.

דומה כי ניתן להבחין היררכיה באולמות לקבלת הפנים שהיו בארמון השלישי, היררכיה שבמידה מצומצמת יותר כבר היה בארמון הראשון. אין כל ספק כי קבלות פנים וסעודות בקנה מידה גדול היו מתקיימות באולם 70B ואף באולם העגול שעל ראש התל הדרומי. מן הסתם, הן בשל תכניתו התואמת את צורת הטרקלין המסורתית והן בשל קרבתו ליתר אגפי הארמון, היו סעודות מרכזיות, כמו גם קבלות פנים המוניות, מתקיימות באולם 70B. באולם העגול היו מתקיימות בוודאי בעיקר קבלות פנים, אם כי לקהל נבחר ומצומצם יותר (קבלות הפנים בוודאי כללו דבר אוכל או משקה). סעודות וקבלות פנים מצומצמות יותר יכלו להתקיים גם באולם 58B, שאליו הוליכה, בצורה מודגשת, החצר המזרחית. מעבר לכך כלל האגף הצפוני שני חדרי אירוח קטנים לפגישות ולסעודות מצומצמות עוד יותר. עד כה מנינו את כל אותם חדרים הנפתחים בפתח רחב אל חצרות הארמון או אל הנוף הפתוח. מעבר לכך כלל הארמון חדרים נוספים שאפשרו אף הם מפגשים שונים, כמו שני החדרים (או ארבעת החדרים) שהיו בפינות הגן השקוע. לא מנינו עד כה את החדר המצוי בקצה הצפוני של החצר המערבית, החדר שנכנסו אליו מתוך האכסדרה העגולה למחצה. חדר זה (אולי חדר כס) שימש בוודאי בעיקר לטקסים או לקבלות פנים מיוחדות שנועדו לקהל מצומצם ביותר או לאורחים נכבדים. מדרג דומה כבר נמצא, ככל הנראה, בארמון הראשון ביריחו. הסעודות וקבלות הפנים הגדולות יותר היו באולם עם העמודים, וקבלות פנים מצומצמות יותר התקיימו בחדר דמוי האות T שהיה מולו, מעבר לחצר הפריסטילית. האדריכלות של הארמון השלישי מדהימה. לפנינו אולי הבניין המעודן ביותר ברמת תכנונו, בהשוואה לכל הבניינים שבנה הורדוס ואשר מוכרים לנו מן החפירות.

* * *

לסיכום, הממצאים במערב בקעת יריחו מצביעים על חיים אינטנסיביים הן של בית המלוכה החשמונאי והן של ביתו של הורדוס בבקעה. חשוב להדגיש כי ראשית הפעילות בסביבות ואדי קלט וצפונה ממנו הייתה קשורה בהקמת מפעלי מים ואחוזה מלכותית – חווה חקלאית שהיוותה ענף כלכלי חשוב ביותר לבתי המלוכה שמרכזם היה בירושלים. לאחר שכבר התקיימה החווה, לאחר שמערב הבקעה "נצבע בירוק" נבנה בצד החווה הארמון הראשון שהלך והתפתח. השינויים הרבים שחלו בארמונות החורף, הן בתקופת החשמונאים והן בימיו של הורדוס מצביעים על האינטנסיביות של החיים ביריחו בתקופות אלו, ימי השיא של תקופת הבית השני. המידע ההיסטורי מחד גיסא (המקורות היהודים כמו גם הזרים), והממצא הארכיאולוגי מאידך גיסא משלימים זה את זה בציור התמונה המפוארת של יריחו היהודית של ימי הבית השני.

בית הכנסת מתקופת החשמונאים, ביריחו

אהוד נצר, יעקב קלמן, רחל לוריס

ארמון החורף של החשמונאים, מצוי במערב בקעת יריחו, סמוך לנקודה בה מגיע ואדי קלט (נחל פרת) אל הבקעה. הארמון נתגלה לראשונה בשנת 1973 במהלך חפירות שנערכו על ידי משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים ונוהלו ע"י אהוד נצר, חפירות שנמשכו מדי שנה עד לשנת 1987. בשנים אלו נחשף כאן על שטח של כ 40 דונם ארמון נרחב שכלל מבנים רבים ומגוונים מן התקופה החשמונאית, מכלול שניתן להבחין בו בשבעה שלבי בנייה.

בשלב הראשון, קרוב לוודאי בימי יוחנן הורקנוס הראשון, נבנתה חווה חקלאית גדולה (ה"אחוזה המלכותית"). האחוזה הושקתה באמת מים שנבנתה במיוחד לשם כך ומקורה במעיינות ואדי קלט. באחוזה גידלו את שיחי האפרסמון הנודעים ((Opabalsemum שמהם הפיקו חומרי גולם לתעשיית בשמים ותרופות, ועצי תמר, גידולים שהיוו מקור הכנסה כספית לא מבוטלת למלכים החשמונאים, ולאחר מכן גם להורדוס ולבני ביתו. בשלב השני נבנה, על ידי אותו המלך, ארמון החורף הראשון שהיה ממוקם בין החווה ולבין אחד מיובליו של ואדי קלט. בשלב השלישי הוקם בצד הארמון, הפעם בידי אלכסנדר ינאי (בנו של הורקנוס), מכלול מפואר ובמרכזו שתי בריכות שחייה. (כ60-70 שנה לאחר מכן הוטבע בבריכות אלו אריסטובולוס השלישי, במצוותו של הורדוס המלך). בעת ובעונה אחת עם בניין מכלול הבריכות נבנתה אמת מים ארוכת טווח שניה, שמקורה במעיינות נערן ועין עוג'ה, אמה שנועדה בעיקרה להרחיב את שטחי האחוזה המלכותית. בתחום הארמון עברה האמה דרך מכלול הבריכות והמשיכה מזרחה, עד לנקודה שבה מצויים מתקנים שנועדו לעיבוד פרי האחוזה. בין מכלול המתקנים החקלאיים (שכונה על ידינו בשם האזור התעשייתי) ובין מכלול הארמון נבנתה לאורך האמה, (עוד בימי אלכסנדר ינאי או לאחריו), שורת בניינים בהם התגוררו, כך ניתן להניח, בכירי העובדים באחוזה כמו גם בארמון. (בקצה המערבי של טור בניינים זה, ממש בשולי מכלול ארמונות החורף של החשמונאים, נחשף בית הכנסת המהווה נושא מאמר זה.) בשלב הרביעי בהתפתחותו של הארמון החשמונאי "קבר" אלכסנדר ינאי את הארמון שבנה אביו והקים על גביו ארמון מבוצר שהיה מוקף בחפיר. בשלב שלאחר מכן (החמישי) בנתה אלמנתו, המלכה שלומציון, את צמד הארמונות התאומים ומכלול ארמון החורף הגיע בפועל למלוא היקפו. בשני השלבים האחרונים, השישי והשביעי (ימי יוחנן הורקנוס השני, אחיו אריסטובולוס השני מתתיהו אנטיגונוס, אחרון המלכים החשמונאים), נתווספו אל מכלול הארמון רק מבנים בודדים ונערכו בו שינויים קלים בלבד.

בית הכנסת הינו בניין הכולל מספר חדרים וביניהם אולם בסיליקלי. חלקים מבניין זה כבר נחשפו בשנת 1987 אך בעקבות נתונים חדשים שעלו בעת עבודות שערכנו בארמון השני של הורדוס, בסוף שנת 1997, החלטנו להשלים את חשיפת הבניין, שקדם בבניינו לימיו של הורדוס. בניין בית הכנסת, שהיה כ 28 מ באורכו וכ 20 מ ברוחבו נבנה בסמוך, ונמוך קמעה, לאמת המים מנערן שנ"ל. הכניסה אל בית הכנסת, שנבנה בכמה שלבים, הייתה מדרום. בחלקו המזרחי וככל הנראה הקדום יותר של הבניין נחשפו כחמישה חדרים שנבנו משני צידי חצר. בחלקו המערבי של הבניין מצוי האולם הבסיליקלי (שגודלו היה 11.1 X 16.2 מ) ואשר היה מוקף אומנות וסטווים מכל ארבעת עבריו בצד האולם, כלפי דרום, מצויים מקווה טהרה ושני חדרים נוספים אשר ככל הנראה שימשו לרחצה. אל האולם הבסיליקלי נתווסף, במרוצת השנים, חדר נוסף שנפתח אליו לכל אורכו ובו ספסל רחב בצורת האות "ח" אין כל ספק בכך שהספסל הרחב שימש לסעודות ואת החדר בו ניצב ניתן לכנות "טרקלין".

כמו במרבית בנייניי מכלול ארמונות החורף ביריחו, ובכללם ארמונותיו של הורדוס, נבנו קירות בניין בית הכנסת מלבני בוץ על גבי יסודות של אבני שדה וחלוקי נחל. בחורבות הבניין יכולנו להבחין במפולות לבני בוץ ולפחות בקטע אחד הן שרדו באתרן. אין לנו ספק בכך שהבניין היה מלכתחילה מטויח כולו בטיח סיד לבן. מתוך הכרות יסודית של הבניינים ביריחו, כמו גם במצדה, ניתן לקבוע כי במערכים המלכותיים השימוש בטיח משקף את אופי השימוש במבנה (או בחדר). ולדוגמה, חדרי ארמון או לשכות היו מטויחים בטיח סיד לבן ולעומתם מחסנים או חדרים למלאכות שונות היו מטויחים בטיח בוץ. לקטגוריה האחרונה יש לשייך את המבנה במצדה (חדרים 1042 ו 1043) שהפך בימי הקנאים לבית כנסת. בשלב הקמתו שימש המבנה, ככל הנראה, כאורווה והיה מטויח (כלפי פנים) בטיח בוץ.

לכשנבנה אולם בית הכנסת נכללו בו 12 אומנות -- 5 בצפון ובדרום ו 3 במערב ובמזרח. החתך האופקי של האומנות היה 80 X 90 סמ במידותיו. (נציין כי ביצוע האומנות לא הצטיין בדיוק רב.) האומנות, ששרדו לגובה של כ 80 סמ, נבנו מאבני שדה שלוכדו בטיט על בסיס בוץ והיו מטויחים בטיח סיד. לא מן הנמנע כי בחלקן העליון היו האומנות בנויות מלבני בוץ. המרחק בין האומנות היה 2.25 מ בטור הארוך ו 2.75 מ בטור הקצר. בין האומנות מצוי קיר ברוחב של כ 50 סמ שהדופן הקדמית שלו (הפונה אל אולם התווך) שקועה כ 50 סמ מן הדפנות הקדמיות של האומנות. חשוב לציין כי בעוד ובמרבית האומנות שרד טיח סיד על דופנותיהן הקדמיות והצדדיות החל ממפלס רצפת אולם התווך וכלפי מעלה הרי בכמה מן האומנות שרד טיח סיד בדופנותיהן האחוריות שתחתיתו היתה מעל לקיר שתואר לעיל במפלס המצוי כ 50 סמ מעל רצפת אולם התווך. נתון זה בצרוף נתונים נוספים (שרידי רצפת סיד על גבי חלוקים בסטיו המערבי או המערך בסמוך לדלת הכניסה שיתואר לה